ס. יזהר

“לא היה כמוהו בעל יכולת לתאר את הפרט הקטן ביותר ואת הנוסף הרחב ביותר. הוא חיבר את הדבר הנוקב ביותר עם הדבר הנפלא ביותר בלי ליצור ביניהם סתירה אלא הרמוניה.”

“הוא לא עשה דבר כדי להתקרב לקוראים פוטנציאליים. שום ויתור, שום פשרה סגנונית או לשונית. גם כשכתב לילדים האמין שהקושי הוא חלק מן החיים, ואין להסתיר מהם עלילות שנחשבות אכזריות או עלולות להתפרש לא נכון בשל גילם הצעיר, ובאשר ללשון, צריך שילמדו.”

“אפשר לדבר על יזהר כעל מי שהמיר ביוגרפיה בגיאוגרפיה, ותרבות ואופי - במודעות ובתחושת הימצאות בלב הקוסמוס.”

“חידושו העיקרוני של יזהר... תודעת קיום ברגע נתון כמעט ללא עבר ועתיד... שרויה במרחב קונקרטי מופעלת על ידיו, מתרשמת ממנו.”

“הוא פחד ממסגרות כל ימי חייו, אבל מצד שני הוא גם פחד מכל שינוי. בעצם הוא פחד לעזוב את הבית אבל בדמיונו הוא היה מהנוסעים הגדולים.”

“בבת אחת יש הרגשה של ריקות נוראה, ושל עוצמה אדירה ולא מפורקת, שצריכה כעת למצוא אפיק ומעשים.”

“את מגינה על עצמך ופתאום נופלות כל החומות ואומרת: בוא אני פתוחה. מילה רכה שחדשה לגמרי בפיך. חום שעוד לא היה קודם. והתרגשות שהפעם תבוא.”

“זוכר פתאום איך היה הגוף שלך כשחזרנו והפשלת את השמלה וידי הייתה על כולך בטן וחמוקיים ושדיים וגב והכל היה מקסים ביופיו, במגעו, בתחושתו.”

“כל חיפושיו קדימה חוזרים שוב ושוב, סיזיפית, ומיטלטלים בין אבסורד ודאי ובין תקווה בלתי מובטחת. כאותו אדם מאמין שאמונתו בורחת והוא מוסיף ורודף אחריה. מה יש לו בלעדיה. כה כואב ככה. עם הקו המשתבש הזה. לנצח. ואולי בכל זאת קצת רווח לך לאחר שנאמר? מי יודע." ~ אל עמוס עוז, על הספר "לדעת אישה”

“הוא ישנו כפי שצריך שיהיה, הולך ונושם, משתבש והולך, מדייק והולך, ותפר זה שבין ולבין, אם במדמה מעשים ואם בעושה מעשים, אם במחטיא מעשים ואם כמדייק לדיוקם, הולך ונעשה ישנו בפועל ומשכנע בסיבובי הכן והלא שלו, כולו דומה לאמת שלו, עד שגם הקורא, פה ושם, נסחף לאמפתיה." ~ אל עמוס עוז, על הספר "המצב השלישי”

“אולי גם שמע מתוכה כמתוך קונכיה איזה הדים עתיקים מאוד שכבר היו מעולם, מעבר לכל ההשכחה שניסו להשכיח אותו ומעבר לכל מחיקת הקשרים העתיקים.”

“גם הקור אינו מכהה את מראה השמים האלה, הענקיים הזוהרים האלה, הקמרוניים והמלאים המון כוכבים מצוחצחים וזוהר מסנוור כמעט בלילה הצח הזה, כוכבים גדולים ובוהקים וכאילו בוער סביבם.”

“מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם.”

“בורחים מן השמש ככל האפשר. אל הצל ואל משקפי השמש, ואל החורשות ואל פנימה מתחת לגגות והמזגנים ומה לא.”

“בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים - ישב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים.”

“בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים - וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב.”

“ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כתום. כתום כולו.”

“איך נכללים ומתכללים אל תוך ענקות אין־חקר. גדול, רחב, גבוה ופתוח־פתוח העולם. וקשוב. לא שום קישוט, לא שום הרר־אל או יערות־עד, או תפארת ערימות עננים, לא שום נקודה נבחרת ומרתקת, לא צבעי־צבעים ולא כל דבר שהוא – רק מישוריותָ מפונה מכל.”

“מביאים ומטפחים מין כמיהת־לב, יוצאת הולכת, אל אותם שבילי יום־יום נדושים, אל ירידה פלחית תמימה בשבילים הישנים ההם.”

“והכל גם קרוב גם רחוק, עלוף הינומת חום, וממתין ומחשה.”