רוני סומק

“מאוד מעניין אותי לשמוע איך השירים שלי נשמעים בנפאלית, בקרואטית, ביידיש, באלבנית. מאוד מעניין אותי איך מציאות כל כך ישראלית פתאום מתגיירת והופכת להיות מציאות אחרת.”

“אינני ממחפשי השורשים, כי אף פעם לא איבדתי אותם. ואינני מוחה בשירים שלי על קיפוח, כי אף פעם לא קופחתי.”

“לי אין אנרגיה להשקיע ברוע, זה לא המשחק שלי. אני אוהב אנשים.”

“אף פעם לא היו גדודי נוער קוראי שירה, אבל תמיד יש יחידות קומנדו. אני אוהב את הדרך שבה הם מגלים שאפשר לחזר אחרי בחורה עם שורה משיר... שיר זה התרגום בגוף הסרט שנקרא החיים שלהם.”

“שירה הייתה, וכנראה תמיד תהיה, פחות פופולרית מפרוזה. במקרה הזה אני בעד אפליה מתקנת, ולכן הייתי שמח לראות על שולחן המבצעים גם ספרי שירה.”

“אני אורב תמיד כצייד לאיזו תמונה או מטאפורה כדי לצוד רעיון לשיר. וכשחוד עט הפרקר שלי נוגע בדף, מתרחש מעין נס שאני אף פעם לא יודע מתי יתרחש.”

“אני מרגיש כמו הקאובוי של השירה, כמו מי שעובר ממקום למקום, אומר את הדברים, וכמו בסוף של מערבון טוב עוזב.”

“בסופו של דבר, השיר הרבה יותר חכם ממני. לפעמים תוך כדי הכתיבה אני מגלה דברים שלא ידעתי קודם.”

“ מקומו האמיתי של השיר הוא מקום אינטימי.”

“הייתי שמח להיות בין אלה שיטשטשו את הגבול בין פרוזה לשירה.”

“כמעט שאינני כותב טיוטות. אני מרגיש כמו צייד, ואף פעם אינני יודע מה אני הולך לכתוב ומתי.”

“בְּרִקּוּד, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, צָרִיךְ לְכוֹפֵף סוֹרָגִים / וְלַחְשֹׁב שֶׁהַגּוּף / הוּא חַיָּה בּוֹרַחַת מִכְּלוּב.”

“הַיָּרֵחַ הִתְרַפֵּק אָז בְּאוֹר מָלֵא עַל כִּתְפֵי זוֹ / שֶׁבְּיָד אַחַת הֵסִיטָה שְׂעָרוֹת מֵעָרְפָּהּ / וּבַשְּׁנִיָּה רוֹקְנָה מִכִּיסַי / שְׁאֵרִיּוֹת חֲשֵׁכָה.”

“בְּבַת אַחַת אֲנִי אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹג בְּאַרְצוֹת הָאוֹר. / עֵינַי בְּטוּחוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ מֵרֶחֶם שֶׁל מְדוּרָה.”

“קָנִיתִי לַיְלָה מֵהָאֶלֶף וְאֶחָד / שֶׁהָיוּ לְֹשַחְרֵזַאדַה.”

“כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם / רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים / בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.”

“וְלַסִּימָנִים הַמַּכְחִילִים בְּשֶׁקֶט לֹא חוֹגְגִים אַף פַּעַם יוֹם הֻלֶּדֶת.”

“רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ / הֲיִי פִּיקָסוֹ הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף / כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם.”

“בַּבֹּקֶר תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, צִפּוֹרִים / יְבַשְּׂרוּ סְתָו, וְאֵין מִי שֶׁיְּקָרֵב אֶת / הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה לָאַף / לְהָרִיחַ אֶת מַחְתֶּרֶת הֶחָלָב.”

“שֶׁלֹּא תִּהְיֶה טָעוּת: אֲנִי עָרִיק מִצְּבָא הַנּוֹסְטַלְגְּיָה. כְּבָר אָז רָאִיתִי אֵיךְ מִתַּחַת לְשִׂמְלַת הַבֶּטוֹן מְאַבֵּד רְחוֹב קִינְג ג'וֹרְג' אֶת בְּתוּלָיו.”