שמואל זכאי

“זכאי נכנס ללבנון בגיל 19 כלוחם בסיירת שקד ויצא ממנה בגיל 38 כמח"ט גולני, ישר לעזה. יותר מ-20 שנה, כמעט רצופות, בתוך התופת. אין עוד קצין כזה בצה"ל. בלי חניות ביניים במשרדים מאווררים בקריה, כמעט בלי לימודים, רק מארבים, קרבות, הרוגים, יריות, פיח ושכול.”

“הכול קרה בגלל זכאי. הוא לוחם אמיתי שקם ולקח את האגו של כולם ושם אותו בצד. זה לא דבר פשוט. כולם הרי רצו להציג את ההישג של עצמם.”

“פקודות שחור ולבן עם הרבה גיבוי זה זכאי. אני לא אוהב מפקדים שלא נותנים גיבוי.”

“כמות המחבלים הם המדד להצלחת המבצע. עליכם להביא בכל יום לכמה שיותר מחבלים הרוגים, אך להימנע מפגיעה בחפים מפשע, כדי שהפלשתינים לא יציגו מצג שווא של טבח ואסון הומניטרי.”

“השינוי הגדול במבצע ימי תשובה הוא בעיקר תרבותי. על כולם לפעול ממקום אחד, בניגוד לתפישה המסורתית שבה ניתן לשלוט על שדה הקרב ממספר חמ"לים. במבצע ימי תשובה הוקם חפ"ק אחד שריכז מספר גורמים שפעלו יחד על מנת להשיג שוק והלם. זאת באמצעות שליטה על שטח, הסברה, תודעה ובידוד בין אוכלוסייה לטרור.”

“איך אומרים ביידיש – אללה יוסטור.”

“הייתי מעדיף לראות 22 גופות מלשמוע על 22 רובים שהוחרמו.”

“אני לא יודע. אבל אני חושב שכדאי נהיה מוכנים. אני חושב שאנחנו צריכים להיות מוכנים למלחמה היום.”

“שתי סיטואציות גוררות למלחמה. כשהצד השני חושב שהיריב שלו בנקודת חולשה, או שהוא מאמין שיהיו אילוצים שימנעו מאיתנו להפעיל את העוצמה הצבאית שלנו. למשל, דוח גולדסטון. סיטואציה אחרת היא תחושה של מבוי סתום, קיפאון. לכן, למשל, הריצה המטורפת הזאת 'לבודד, לבודד, לבודד', לא תמיד משחקת לטובתנו. כדי למנוע מלחמה צריך לשדר חסינות, שמלחמה לא תרתיע אותנו ושאנחנו מוכנים לשלם מחיר, וגם לעשות כל מאמץ למנוע מלחמה בדרכי הידברות. כל עוד אנחנו עושים רק אחד משני הדברים האלה, אנחנו מסתכנים.”

“אני, באירוע של מדחת יוסוף הייתי בשיחה של הרמטכ"ל מופז עם קצינים של חטיבת גולני. מעולם לא שמעתי ככה את הקצינים שלי, והייתי כל כך גאה בהם בשיחה ההיא, על האומץ שלהם לקום, להגיד 'הרמטכ"ל, אנחנו לא מקבלים את הטיעונים שלכם. חייל צה"ל בצרה – רק צה"ל יוציא אותו'. לא מחזירים את גלעד כי זאת סכנה למדינה? זה ספין מטופש. זהו.”

“ארבע סמרטוטות.”

“בעיניי ההחלטה של הרמטכ"ל לגיטימית. אני רק שונא התחסדות וצביעות. אני מאוד שמח לדעת שהיום בצבא כולם מלאכים טהורים. צ'יקו שיקר. אז הוא שיקר. תגיד, אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת? בוא נתחיל מזה שאנשים משקרים מדי פעם. בני אדם הם רק בני אדם, ואני מציע שאף אחד מאיתנו לא יסתכל על עצמו כאילו הוא בן אלים.”

“הוויתור על צ'יקו לא נכון בכל היבט. זוהי שגיאה פיקודית ושגיאה ערכית. זה מעביר מסר רע למפקדים בצבא. אני חושב שצ'יקו עשה מעשה חמור שצריך להיענש עליו.”

“רמטכ"ל מצוין. קיבל צבא במצב בעייתי והצליח להוביל אותו יפה מאוד.”

“השיח' יאסין היה בר מוות, ידיו מגואלות בדם, אבל השאלה היא איזה מצב יצרה מדיניות החיסולים. יאסין היה האיש שריסן את ירי הקסאמים, פעמים רבות הוא מנע ירי על שדרות. כשאתה מחסל הנהגה יש רווח, אתה קוצץ את ראש הנחש, אבל יש מחיר. כי כשאין הנהגה, אין אינטרסים, ואין סדר, ואי אפשר להפעיל איזונים.”

“הבן של קפלן היה חייל שלי כשהייתי מח"ט גולני. יום אחד במהלך מבצע ברפיח, הוא היה עם כוח של גולני באיזה מבנה. ירו עליהם והיו הרבה פצועים, כולל מפקד הסיירת. קפלן היה אז מזכ"ץ (מזכיר צבאי) ראש הממשלה. התקשרתי לדווח לו. הוא ידע שהילד שלו בתוך המבנה. אמרתי לו שיש לנו פצועים. מה שהרג אותי, זה שהוא לא שאל בעצמו. חיכה בסבלנות עד שאגיד שהילד בסדר. אני הרי מכיר את הילד הזה עוד כשהיה קטן, אני הייתי הסגן של קפלן בלבנון, ואחר כך ישבתי וחשבתי לעצמי איזה חיילים יש לנו, ואיזה הורים יש להם.”

“וכל הכוחות היו בזייתון, ורק אני ופינקי שם בפילדלפי, לבד, ואני הולך לאורך הקיר של פילדלפי, בין חלקי הנגמ"ש, בין חלקי הגופות של החיילים שלי, והמוות, התחושה של המוות נכנסת לי מתחת לעצמות, מתחת לעור. הסתכלתי אחורה, ולא היו שם חיילים שהסתכלו עליי. רק אני ופינקי. עד היום אני נושא עימי את הריח הזה, של המוות וחומר הנפץ. זה מעבר למוחשי, זה נטבע ונצרב בך, אי אפשר לשטוף את זה. קשה להסביר, והייתי שם לבד, רק עם עצמי.”

“יש לי מנהג מוזר, כל פעם שנהרג לי חייל, ואני מזכיר לך שוב שמדובר בעשרות, התעקשתי להוריד את השמיכה מהגופה ולהסתכל עליו. לראות אותו בפעם האחרונה. להסתכל לו בפנים, בעיניים העצומות. כל האנשים שאומרים שלמוות אין פנים, לא ראו אף פעם את המוות. יש לו פנים. ועוד איך. הפנים הכי יפות של החברים שלנו. מי שלא יודע לספוג את הכאב, לא יידע להיות זהיר ואחראי. ואני, בלוויות, לא מתבייש לבכות.”

“אני יודע וזוכר את השמות של כל החיילים שנהרגו לי. מהראשונים ועד האחרונים. את כולם. חנן דרור ואיל כהן היו הראשונים, במארב בוואדי סלוקי ב-1985. גבי אשכנזי היה המח"ט ואני הייתי סגן צעיר, מפקד כוח החילוץ. ואני זוכר אותנו חוזרים, עם האלונקות והגופות, וגבי נשען שם על נגמ"ש, ובא אלי, ורואה אותי שפוף כזה, וטופח לי על השכם ואומר לי את המשפט שליווה אותי אחר כך כל השירות, 'זכאי', הוא אמר לי, 'מפקדים נבחנים רק בזמנים קשים. תסתכל אחורה על החיילים שלך, הם מסתכלים עליך'.”

“אף אחד לא ייקח מבוגי את זה שהוביל את צה"ל בתקופה הקשה הזו. אין מתאים ממני מלהגיד את זה. דווקא בגלל כל מה שהיה, אני מרגיש חובה להדגיש שבוגי הוא מפקד אמיתי, אדם פתוח, איש נבון מאוד שהוביל את הצבא בצורה מעוררת הערכה. אסור לקחת את זה ממנו.”