אווה קילפי

“משוררת ידידותית ונגישה לקוראיה. היא איננה מעמיסה על הטקסט שלה דימויים כבדים, אינה מקשטת אותו בעודף אמצעים אמנותיים ואינה מתהדרת בכפלי משמעות ובריבוי פרשנויות. סגנונה הוא הפַּשטוּת.”

“קילפי נאבקת בלי הרף ביופי השקרי, ברוחניות ובתלישות. קיימת אצלה רק האמת של הקִרבה, אמת ההזדקנות, אמת המיתה, כל אותן הארות קטנות וגדולות, שראייה נכוחה של האמת וחווייתה מובילות אליהן.”

“היא לא חוששת לבטא את עצמה בצורה נועזת בחלק מהשירים, וגם אינה חוששת מהלבד, מההיות שלא תלוי בילדים או בבן זוג, ומהבדידות שכרוכה בחוויה האנושית. היא מיודדת עם הבדידות, שהיא חלק מהקיום של כולנו.”

“השירים שלה חכמים, חמים, אנושיים וממזריים. כמו כל שירה טובה, הם נשארים איתי גם זמן רב אחרי הקריאה, ובכל פעם שאני חוזרת אליהם, אני מבינה דבר מה שלא ראיתי קודם לכן.”

“עיסוקה המעמיק של קילפי ביחסים הבין־אישיים ובטיבם נחלק לכמה וכמה תחומי עניין: בדידות, יחסי גברים–נשים, הורוּת, קשרי החיים עם המתים ועוד.”

“מחר אחמם את הסאונה, / איטיב עם עצמי, / אוליך, אשחה, ארחץ.”

“הזִּקנה נועדה לכך / שנבין את ילדוּתנו, / נתפוש מהו ליפול חסר־ישע.”

“טוב שנפגשנו זה עתה. / אילו נפגשנו קודם לכן, / עד עכשיו כבר היינו נפרדים.”

“כך האהבה מרחיבה את העולם, / כך היא יולדת שלום והבנה / גם בארעיותהּ.”

“אתה משנה בי את סדר המילים / עכשיו בשקט כשמתרחש.”

“האוהבים מעניקים זה לזה ארצות, / מחוזות חדשים שהם בית.”

“למדֵנו לקבל את האהבה, / אנו כה פוחדים מפניה.”

“אישה קטנה אמיצה שכמותך, / אני בוטחת בך.”

“אני רק פרשייה בחיי / ממש כמו כל השאָר.”