פרנסיס ז'ם

“אני רוצה לבכות לבדי, לבכות לבד כאמא מתוקה המנגבת בצעיפה את קבר בנה.”

“אל הדשאים היא ירדה מטה וכמוהם היא הייתה כולה פורחת.”

“שיחי הלילך שפרחו בשנה שעברה עומדים לפרוח מחדש בערוגות העצובות, ועץ האפרסק כבר כיסה בוורדיו את הרקיע הכחול.”

“עומד לרדת שלג תוך כמה ימים. אני נזכר בשנה שעברה. אני נזכר בעצבותי בפינת האח.”

“לעתים אני עצוב, ולפתע אני חושב עליה, ואז אני שמח.”

“אנו נתאהב כל כך עד כי נהיה חסרי מילים, בהושיטנו את היד כשנתראה שנית.”

“אם כל זאת הנו חלום אומלל, ואם נדרש שפעם אחר פעם אוסיף בחיי אכזבה על אכזבות; ואם אני חייב בסכלותי העגומה לחפש בתוך המתיקות של הרוחות והמטר את מיתרי הקול שיש לי בתשוקה; הו חברתי, איני יודע אם תהיה לי רפואה.”

“אלוהיי, קראת לי מבין האנשים, סובל ואוהב הנה אני. דברתי בקול שנתת לי, כתבתי במילים שלימדת את אמי ואת אבי... כחמור עמוס אני עובר בכביש שבו על החמור המרכין ראש צוחקים הילדים.”

“ישנו עץ רימונים בקצה הגן העני של בית מולדתי... ישנן שושנים בשולי עצי דקלים. ישנה בקתת ירק המתמוטטת תחת משא הבשמים, שעליה נושבת הרוח הקיצית, שם אנו שומעים את צלצול הפעמונים הלבנים.”

“ביערות של כפר מולדתי היו מעיינות בין חלוקי אבנים שנראו כמו חורים בשמים.”