אמיר דרורי

“ואחר כך במלחמת יום הכיפורים פגישה חטופה ביער אודם ליד בוקעתה. לאחר קרבות הבלימה הקשים, רגע לפני תחילתה של מתקפת הנגד לתוככי סוריה, רגע לפני שהחל גלגל המלחמה הכבד לסוב אחור. ואמיר, בחסכנות של מילים: 'אפי מוכנים?'. ואני עונה לו: 'בגולני הולכים גם כשרטוב', מבזיק חיוך וממשיכים.”

“הוא נהג להגיד שהוא מדבר רק כשיש לו מה לומר.”

“בגולני הולכים גם כשרטוב.”

“בשמונה בבוקר העסק התחיל קצת להתייצב. יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק. זה לא מצב אידיאלי שמפקדים, אפילו טובים מאוד, לא בדיוק מכירים את היחידות. אבל העסק היה תחת שליטה ולמעשה עד השעה שמונה, עם לחימה, עם עוד ארבעה הרוגים ועוד כעשרה פצועים, נכבש הרכס כולו, כולל החרמון הישראלי. בשעה תשע הונף הדגל על המוצב, וקראו ל תחנות כל העולם שישמעו שגולני כבש את החרמון. זה הסיפור של החרמון. היו לנו 50 הרוגים ו־70 פצועים.”

“בשתיים בלילה התחילה הלחימה. קשה מאוד. באויב סך הכול גדול, שקשה היה לאתר אותו. היו נפגעים.”

“חיפשנו את המלחמה וחיפשנו לתרום, לעשות את המקסימום ולנצח בקרב ובמלחמה. אמרנו לחיילים שבגולני אף אחד יעז שלא לכבוש את החרמון, כי בגולני אין דבר כזה שלא מבצעים את המשימה. במלחמה הזאת לא כולם הגיעו באמת עד הסוף. היו כאלה שקיבלו משימה ולא בדיוק ביצעו אותה. אבל בגולני זה לא קרה, ואני מקווה שזה גם אף פעם לא יקרה.”

“רובק'ה היה איש גולני. ותיק, ותיק. הוא היה מג"ד 51 ומפקד הסיירת לפני זה, עשה את כל התפקידים בגולני, ותמיד הוא היה יוצא מכל צרה. זה שהוא נהרג הייתה אבידה גדולה מאוד. כל פעם היינו יושבים ועושים מינויים חדשים, מי יהיה מ"מ ומי יהיה מ"פ, ומי יהיה סמג"ד, ומי יהיה מג"ד. ישיבות עצובות מאוד, אבל ככה זה במלחמה. מה שטוב בגולני זה שכולם נזעקו לדגל, מכל מקום. מהמילואים, מקורסים, מלימודים, מאיפה שאתה רוצה. הם מילאו לנו מחדש את השורות.”

“בגולני אין בעיה כזאת. החיילים לחמו כל המלחמה, עם דבקות במשימה, במטרה להרוג את האויב, לנצח בקרב. לזה מתכוננים כל הזמן. צריך להבין את הרוח של החטיבה. היו לנו למעלה מ־100 פצועים שברחו מבתי החולים וחזרו להילחם.”

“אני הורדתי חיילים בכוח, תפסתי חיילים כדי לאסוף אותם. לא הצלחנו, למרות שכבשנו את גבעה 1614. היו לנו 25 הרוגים, 57 פצועים ולמעשה רוב הכוח נפגע. למעלה נשארנו 25 בריאים. פשוט לא היה עם מי לגמור את המלחמה. אם היה לנו עוד 20–30 בריאים יכולנו לנסות ולגמור את זה אז, גם בלי ארטילריה. פעם אחת הצלחנו לקבל לידינו פגז אחד, כדור אחד, ואז מהסוללה אמרו לי שהם קיבלו פקודה להסיט את האש. מה שהיינו צריכים זה עוד 'פוש' אחד קטן. נשארנו רק 25 בריאים, ופשוט לא היה לנו עם מה לגמור את הלחימה עד למעלה.”

“בשבת, עוד כשהייתי בחפ"ק, לקחתי מכשירי קשר כדי שנוכל לדבר עם חיל האוויר ועם הארטילריה. בשמונה החודש לא היה לנו קישור ארטילרי חוץ מקצין אחד שאני אספתי מהפיקוד, והוא נהרג באותו קרב. הלחימה הייתה קשה מאוד, לא הצלחנו לקבל ארטילריה ואוויר. למעשה, הצלחנו להגיע לרכס השולט בחרמון הישראלי, אבל נשארנו רק 25 בריאים. היה חסר לנו רק קצת כוח בשביל לתקוף את התקיפה הזו עד הסוף.”

“ביום ראשון לחמנו במוצבים בצפון הגזרה, כולם היו באחריות של גולני. אף מוצב לא נכבש, אף מוצב גם לא פונה ולא נסוג, ובכל יום הוצאנו את הנפגעים, תגברנו את האנשים, הבאנו תחמושת. חיילי גולני שהיו במוצבים הבינו ראשונים שהמלחמה התחילה.”