רונית רינת

“היופי פתח לי דלתות. הייתי צריכה לאסוף תרומות, בעיקר מגברים כי הם בעלי הממון. זה היה מאבק פנימי, ידעתי שהגברים ירצו לצאת איתי לארוחת ערב ויותר מזה בתמורה לתרומה, וידעתי שכמובן אתחמק מזה. אבל זה לא היה פשוט. הם היו מזמינים אותי לארוחת צהריים, אומרים, בדיוק יש כאן מלון. היה מתח מיני ולא תמיד ידעתי איך יוצאים ממנו בצורה עדינה בלי להפסיד את התרומה.”

“רציתי להיות כמו כולן, בלי הנחות, אבל זה לא היה פשוט כי הייתי מפורסמת. המדים שקיבלתי היו גדולים בכמה מידות, ובטירונות קצינה לקחה אותי לשירותי הקצינות, פקדה עליי לנקות אותם והזמינה את שאר הקצינות לבוא ולצפות בי מנקה את השירותים שלהן. הטבחים רק חיכו שאגיע לתורנות מטבח כדי לתת לי לנקות את הסירים הענקיים. הרגשתי מושפלת. רק כשנשלחתי לשרת בשבטה התחלתי ליהנות והרגשתי שאני תורמת.”

“עבדתי עם אלי ויזל והייתי פעילה בקרן חיפה ובברונקס. נסעתי ממקום למקום והשתתפתי בהרבה מאוד אירועים כדי לייצג את המדינה שלי. זו הייתה בשבילי זכות גדולה. אני מסתכלת היום על מלכות היופי שמרגע הבחירה מתכננות את מסלול הדוגמנות שלהן. אני לא רציתי להיות דוגמנית. רציתי להיות שליחה.”

“שמו עליי כתר, ולא ידעתי מה עובר עליי. הבנתי שעכשיו אני צריכה להתחיל ללכת לבושה ועם איפור, ושלא תהיה לי פרטיות. עולם הזוהר לא קרץ לי. גם כשזכיתי בתואר סגנית מיס תבל במיאמי, לא כל כך הבנתי איך זה קרה.”