שמעון אדף

“החרדה היחידה שאני יכול לחוש היא כלפי מה שאני כותב כרגע, לא כלפי מה שכתבתי לפני שנתיים ועכשיו רואה אור. אני כבר נמצא בספר הבא.”

“אני מרגיש שאני נמצא בנקודת האפס שלי, בהתחלה של הדברים – ובו־זמנית אני מרגיש שהכול כבר קרה, שאני ממש עייף ושאני בן מיליון שנה.”

“החניכה שלי לשירה בזמנו הייתה הניסיון לחפש מודל של הבעה עצמית שלא עובר דרך העולם של בית הכנסת ושל אבא שלי.”

“אני לא מתבודד. יש לי פשוט מעט מאוד צרכים. ב'מתבודד' יש סוג של טינה כלפי החברה, והטינה היחידה שיש לי היא כלפי עצמי.‭”

“באמצעות הספרות אנחנו מכירים את האחר ולומדים דרך ההיכרות איתו על עצמנו - ואז גם מוצאים את עצמנו בנעליהם של בני אדם שהחיים שלנו לא מביאים אותנו במגע איתם. הספרות מאלצת אותנו להתמודד איתם ועם שאלות מוסריות שעולות מהמפגש הזה, ומחדדת את הרגישות שלנו למצבים של עמימות.”

“אני חושב שאנשים תמיד יזדקקו לדמויות, לעלילה, למבט חדש על העולם, לכך שמישהו ינסח בעבורם רחשי לב שהם לא יכלו לנסח בעצמם.”

“הסוגיה של הזמן, המעבר שלו, התוצאות שלו, הצורה שבה הוא נקלט בתודעה – אלו שאלות שהעסיקו את הספרות מאז ומעולם. אך ספרות המדע הבדיוני אפשרה לחשוב על זמן עתיד, בעוד שהספרות היפה קשורה לעבר ולהווה.”

“במשך הרבה שנים בספרות העברית והעולמית, שולטת פרדיגמה ריאליסטית – איך אנחנו יכולים לשקף את המציאות באמצעות מילים. אני לא מצויד בפרדיגמה הזו, וצריך לכפות אותה על עצמי.”

“לכתוב ספר זו אפשרות לבדוק איך העולם עובר דרכי או איך אני עובר בעולם.”

“הרגעים של הספק הם בעיניי הרגעים המכוננים של היהדות.”

“האתוס של פוליטיקת הזהויות חרג מהרחם הליברלי שבו התרקם ובלע אליו גם את צורת השיח המנוגדת לו מטיבה, השיח הדתי־שמרני.”

“במבט כולל נדמה שכתיבה ב'זהותית מדוברת' היא כתיבה במרחב הטקסי של ביצור זהות. תחבול של העונג שבאמירת אני.”

“שום כתיבה שעוסקת באני לא יכולה שלא להכיל מניה וביה את הבירור של תנאי ההופעה של האני.”

“התהליכים שעוברים על תפיסות האני והעצמי בספרות בת ימינו.”

“היא אמרה שהפרטים שיוצרים את הניצוץ, את התנועה, את הידיעה של האיברים איך לקום בבוקר, איך לספוג את אור השמש של הצהריים, איך לשרוד את השקט של הערב, המעשים והאמירות, זאת הספרות שהיא מחפשת.”

“מין דוק של מרחב המתוח על תהום זמן. הוא מונע ממני לשוב ולהתאחד עם מעמקיה, ובאותה נשימה הוא העדשה הממקדת ומסייעת בידי להביט.”

“הקשבתי למילים, עד שצדם העקר הופיע, עד שהמובן התפוגג, ורק נגינת הדיבור מרחפת כמו ריח בחלל.”

“מה יותר גרוע, להשלים עם הכישלון או לחיות מתקווה זעירה אחת לתקווה זעירה שנייה.”

“יצאתי החוצה, פוסע באין כיוון מוגדר. בטיילת נהמו הגלים.”

“הוודאות העמומה שאנו חיים תמיד בעולם של לחישות.”