עידית טפרסון

“טפרסון היא שחקנית קולנוע קלאסית בקאליבר שקשה למצוא כאן, יתכן שההופעות המדודות שלה בקולנוע נובעות גם מחיפוש אחר תפקידים מאתגרים במיוחד, לאור העשייה התיאטרונית המרשימה שלה. כך או כך, כל הופעה קולנועית שלה קטנה כגדולה היא חגיגה של ממש ומשהו ביכולות שלה ובאופן בו המצלמה אוהבת את פניה היחודיים, הופכים אנשים לפריקים המחפשים הופעות פילמאיות שלה בכל פעם שהיא מגיחה”

“בעיני מדובר בהמון רבדים. הדבר הנפלא בתרבות היהודית הן דווקא האמהות שדחפו את ילדיהם ללמוד לקרוא ועוד ללמוד. אולי בגלל זה יהודים נחשבים לחריפי שכל. העניין הזה עודד אותנו להיות סקרנים ולהתפתח וזה פתח אופקים גם לדור החדש. בשלב מסוים זה היה בעוכריהם של אנשי הדת כי ברגע שקראו חומרים של תרבויות אחרות החשיפה הובילה גם לעזיבה ולהתרחקות מערש היהדות. בקיצור: לדחוף, ללמוד, לדעת ולהיות בעלי דעה זה מאוד חשוב בעיני.”

“כשילד בן שנתיים מתחיל להגיד משפטים – זה הישג גדול. כשילד בן 7 לומד משפטים שלמים – זה הישג ענק, כשמדובר בילד אוטיסט. כשיש ילד מיוחד הדברים הכל כך טריוויאליים הופכים לבלתי מובנים מאליו. בסביבות גיל 7 חלה התפתחות עצומה אצל יובב. הוא למד בבית ספר 'יחדיו', שהוא בית ספר נפלא ברמת אביב. הילד נתן שם קפיצה אדירה, הוא פיתח שפה והוא אומר עכשיו משפטים שלמים. זה אושר גדול, זה ניצחון. הוא אמנם לא מדבר באופן שוטף, אלא במשפטים קצרים, אבל זו התקדמות נהדרת שהוא עשה.”

“המקום הכי כיף בשבילי הוא במה עירומה. המגע החי עם הקהל, כאן ועכשיו, הצליל של הנשימות שלו. יש בזה כוח אדיר, שיכרון חושים, רגע של חסד. זה המקום הכי חופשי, חשוף וגם מוגן בעולם.”

“גדלתי בתקופה שבה המילה שחקן הייתה קשורה לכישרון, לא ליחסי ציבור ושער ב'פנאי פלוס'. בילדותי שיחקו ענקיות כמו חנה מרון, אורנה פורת ומרים זוהר. הן היו בשבילי אלילות. הערצתי אותן. חנה הייתה שכנה שלנו וכשהייתי רואה אותה ברחוב, הנשימה הייתה נעתקת.”

“כילדה הערצתי אותה. היא הכינה אותי לבחינות הכניסה בבית צבי. כל השנים עקבה אחרי ושמחה בהצלחתי. היא היתה אישה מורכבת מאוד. כישרון נדיר על הבמה, עם נוכחות נדירה ויכולת מדהימה לגשת לטקסט בצורה כל כך מדויקת. נפלא שהיא זכתה להאריך חיים באיכות כל כך טובה ובצלילות. היא הייתה מלכה עד הסוף. היא תפקדה מצוין בחיי היום יום ולא נזקקה לעזרה. אפילו לא הייתה לה מטפלת או עזרה. הסתדרה לבדה. זה מדהים”

“זה מצב נתון (על בנה האוטיסט). אני חיה עם זה בשלום, ולומדת מהילד שלי שיעור כל כך חשוב. יש כאלה שמבזבזים חיים שלמים בלהיאבק במה שהחיים נתנו להם. אני מפיקה מכך ראייה מפוכחת ואופטימית. אני אדם מאוד אופטימי. גדלתי בבית כזה. אני חושבת שזה עושה את החיים הרבה יותר מהנים. חבל על כל מי שבוחר לעבור את החיים על תקן קורבן. זה סבל מיותר. אנחנו לא יכולים לשלוט על כל מה שהמציאות מניחה לפתחנו. אבל אנחנו כן יכולים לבחור מה לעשות עם זה”

“זה נורא שאדם לא יכול להביע את דעתו במדינה דמוקרטית, בלי לקבל איומים וגידופים. זה פשוט מפחיד. ההקצנה והאלימות שמתגלים בחברה שלנו, מסוכנים לא פחות מהטילים של חמאס. אנחנו תמיד מתגאים בכך שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בואו לא נשכח את זה. חשוב שכל אחד יוכל להביע את דעתו, גם אם היא מנוגדת לחלוטין לעמדתו של אדם אחר, בלי לחשוש לביטחונו או לפרנסתו”