גבריאלה אביגור-רותם

“ביררתי את המחירים והחלטתי שמספיק לי סיור ב־Google Earth ביחד עם דמיוני הפרוע ועם סרטי הטבע שאני מכורה להם בטלוויזיה. אני את המסעות שלי עושה על המחשב ומהכורסה, מתוך הבית שאין לי צורך לעזוב.”

“אינני מושפעת מהנוף הנשקף מחלון חדר העבודה שלי, כי אינני רואה אותו. גם לא את חדר העבודה. אני במקום אחר, עם הדמויות.”

“כשאני כותבת, אני ממש נכנסת לתוך הדמויות וחיה את חייהן בדמיוני.”

“הירח עוד עושה לה לפעמים פרצוף חמוץ ואז היא עוצמת עיניים ואומרת לעצמה, אני־לא־רואה־אותך ואתה־לא־רואה־אותי.”

“אתמול היא עוד הייתה עצובה בגלל כל מה שהיה, אבל היום היא כבר הריחה לחם.”

“היא נושמת את אור הבוקר עד קצות האצבעות, עוצמת עיניים ופוקחת עיניים לראות שהיום כבר פתוח לרוחב.”

“הזמן עובר כל הזמן, גם כשלא שמים אליו לב.”

“לא מוכנה לוותר על קולות הטפיחה הרכים של הגשם על העלים שאינני שומעת אם הזכוכית חוצצת ביני לבין החוץ, לא מוכנה לוותר על הרטט הנרגש של העלווה הכהה, על ניחוח האדמה הנרטבת.”

“אני מבקשת שתסדרי לי פרוטקציה למות תוך כדי שינה כי הכי נורא זה לא המוות, אלא הפחד ממנו, הידיעה שהנה הוא הוא.”

“ככל שמישהו קרוב יותר לשנתון שלי יש סיכוי גבוה יותר שיבין על מה אני מדברת.”

“עקרתי פרכות וחזרות, מיתנתי עלבונות, העריתי צוננין על השתלחויות של רתחה.”

“קול החיים המפכים חרש, מתנהלים לפי תומם.”

“זה אחי וזו דרכו לפזר אבק עלבון ושְֹחוק על פני מהמורות.”

“לא קל לעקור הֶרגלים ששילחו שורשיהם אל תוכי.”

“נושם את האוויר שבין המילים, נקרש אל תוך האותיות, קורם צורות ורווחים, מתגלגל להיות דברים ועצים ודיבורים, וכבר אין רואים את הצורות המשחירות על פני הצג הצחור אלא שומעים את הקולות, את הדוברים המלינים.”

“מתמתח, נוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות, מסב ראשו לרגע, נועץ בך עיניים של איזמרגד צלול, קורא לך ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היתברר בהמשך.”

“לא ידעתי אם הוא לוחש מפני שהוא רוצה להעיר אותי בעדינות כדי שאראה, או לא להעיר אותי כדי שלא אראה.”

“הוא התסיס והרגיז אותי ועורר בי התרגשות וצער, ואני חשבתי שזאת אהבה.”

“החיים עוברים, נכון, אני מסכימה, אבל לא כל כך מהר.”