ניקול הלפרין

“בכל פעם שהייתי עולה על המסלול קארין דונסקי הייתה מעליבה אותי, ומסבירה לי שלדעתה אני מגושמת וקשת תנועה. היא הציגה אותי כדוגמה לאיך לא להיות, תיארה את הבעיות שלי לפני כולן והסבירה איך אני צריכה לפתור אותן. היא גם דאגה ליידע את השופטים שלדעתה אני לא מתאימה לתחרות, כי אין לי סטייל ואני לא יודעת לעמוד.”

“ואז, בבת אחת התנפלו עליי בחיבוקים ונשיקות, רצו לצלם אותי, לשמוע תגובות ראשונות. ואני – בקושי זכרתי איך קוראים לי.”

“התחרות נמשכה, ועל הבמה נותרו פחות ופחות בנות. חשבתי לעצמי, שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות בתום התחרות הוא לשקוע בשינה עמוקה. בלבי ריחמתי על המתמודדת המסכנה שתזכה, ותיאלץ להצטלם ולהתראיין כל הלילה ללא הפסקה. צריך להבין, שהתחרות סיכמה שבוע של חזרות אינטנסיביות והתרגשויות שלא השאירו לנו הרבה זמן לשינה.”

“עברתי את המיונים, אך לא בקלות. למעשה, רק בזכותה של הספרית ז'קלין ליכטנשטיין, שהתעקשה שיעבירו אותי משלב לשלב, הצלחתי להתברג בין 20 המתמודדות הסופיות. בערב הגורלי ניצבתי חסרת ניסיון וביטחון על הבמה. רוב המתמודדות בתחרות היו דוגמניות בשלבים שונים של הקריירה שלהן. אני, לעומתן, לא התנסיתי בכלל בהליכה על מסלול עד אז. אני זוכרת שכל הערב הייתי מוטרדת שלא אפול מנעלי העקב הגבוהות.”

“לערב ששינה את חיי התגלגלתי די במקרה: בתקופה שבין סיום הלימודים לבין הגיוס לצבא עבדתי באוניברסיטת בן גוריון. אחת העובדות במקום לחצה עליי לגשת לתחרות. כשסירבתי, היא החליטה לשלוח על דעת עצמה את טופסי ההרשמה. קיבלתי הזמנה למיונים בתל אביב, והחברות שלי לא הניחו לי, עד שהשתכנעתי לנסוע.”