הראל כנפו

“בפנקס כיס צבעוני, שהוכן בהוראת מח"ט שומרון (שכם) בצה"ל, אל"מ הראל כנפו, באפריל 2004, היו 40 שמות ותמונות של מבוקשים בכירים. חלקם נראים בצילום משפחתי כשהם מחייכים על רקע ורוד או תכול. חלקם נראים בצילומים מתקופות מעצר קודמות בישראל, ואינם מחייכים. 22 מתוך 40 העמודים בפנקס של כנפו מקופלים בפינה השמאלית העליונה, מעל התמונה. 18 תמונות עדיין מביטות מן הפנקס. לפני שנה וחצי לא היה ניתן בכלל להנפיק פנקס כיס כזה, כיוון שהיו בעיר 300 מבוקשים. היום נותרו בסך הכול כ־160, מהם, כאמור, רק 20 בכירים.”

“היא השתמשה שוב ושוב במינוח 'אזרחים פלשתינאים תמימים', שלחלוטין לא מקובל עליי. הם לא תמימים, טענתי, הם פסיביים. אמנם הם לא לוקחים חלק פעיל בטרור, אבל סקרים שהפלשתינאים עצמם עורכים מצביעים על כך שמרבית התושבים, 90 אחוז בערך, מציינים בפירוש שהם תומכים בפיגועי התאבדות. לאור הנתונים האלה אני מתקשה לראות בפלשתינאים אוכלוסייה תמימה שכל עניינה הוא לחיות איתנו בשלום.”

“אני מכיר לא מעט תופעות של גרילה. וייטנאם, אפגניסטן, בלפסט, המנדט הבריטי על ארץ ישראל – בשום מקום אחר הצד השולט לא השיג תוצאות טובות כמו אלה שלנו מול חזבאללה, שהוא ארגון כושל, אבל הציבור משום מה לא יודע את זה. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. היו לנו כאן מספיק פעולות איכותיות שבתקשורת אפשר היה להפוך אותן למטעמים, זה לא קורה. לעומת זאת, אם מישהו נפגע ישר העניין תופס כותרת וגורר אצלנו יללות.”

“לא פעם הצלחנו לנטרל מתאבד שכבר יצא לדרכו מבלי שהוא יישרט אפילו. בעצם הצלנו את חייו. קראת על זה איפשהו? בטח שלא. לעומת זאת, לא פעם ולא פעמיים תיארו לך אותנו כקלגסים.”

“הסיפור שהתקשורת מגישה שם את הדגש על הרע. גם אנחנו, כצבא, לא ממש השכלנו לספר את הסיפור המלא. התוצאה היא שהתמונה המוצגת לעם, כאילו יש יותר חריקות מאשר הישגים, היא מעוותת והיא עולה לנו כחברה במחיר כבד. היא מונעת לגיטימציה למעשים שלנו והיא גורמת לציבור לגבש עמדות על סמך מידע חלקי בלבד.”

“מקצועיות כמו זו שמפגינים החיילים הצעירים לא הייתה אף פעם. אומרים שהמוטיבציה של הנוער פוחתת, שהוא כבר לא חדור תחושת שליחות, שההתנדבות פסה ואיננה – אני מוצא שההיפך הגמור הוא הנכון. בכל חתך שלא תבחן את הדברים, אם ברוח או בסטנדרטים, בהשוואה לפלוגה המעולה שבה אני צמחתי בצנחנים – הם טובים פי כמה. הלוואי שאני כמפקד מחלקה הייתי מתרומם לרף שהם מציבים. המסקנה ברורה, הדור הולך ומתעצם אבל המדינה לא יודעת את זה.”

“ביחידות הלוחמות שעברו בגזרה היו עשרות מאיר הר-ציון. על המבצעים המדהימים שעשו כאן הצנחנים, חרוב, אגוז, השייטת ודובדבן, לפני עשרים שנה היו כותבים ספרים. היום? שורה אין על זה בעיתון. זה לא עובר מסך. אני לא זוכר מקרה אחד של התברברות, לא של פחדנות תחת אש. אני 21 שנים בצבא ולא זכורה לי תקופה כל כך מפוארת. ההישגים הם אדירים, הטרגדיה היא שהתחושות בציבור הפוכות מאלה שהצבא מרגיש בתוך עצמו.”