דבורה בארון

“בארון לא שרה על האקסטזה שבחסידות ועל ההתלהבות שבלימוד המתמידים... התימטיקה שלה רצופה קטנות, מעשים יומיומיים, דאגות, מקרים ואסונות שכיחים. גיבוריה לרוב – פשוטי עם, נופה – עיירה קטנה נידחת ברוסיה הלבנה. ואולם חומר זה נתעלה בסיפוריה הקצרים, 'נתווספה לו ארשת חן' והוא זוהר מקדושה, מבקיע מעיינות האהבה, החסד והרחמים בלב הקורא.”

“ומדי שנה בשנה, בשעה שכל העצים נובלים ונחשפים, בשעה שעליהם נכמשים ונושרים מרב גשמים או קור, גם אז אין ארז זה נובל, גם אז אין עליו נושרים... נפלא הוא הריח שארז זה נותן. אולם את ריחו זה אפשר להריח רק בשעה שרוח חמה, רוח דרומית מנשבת.”

“בכל לילה ולילה, לאחר שהיא טועמת טעמו של נמנום, הרי היא מתגברת כלביאה, נוטלת את ספר התהלים ומתחילה עוסקת בתהלות ותשבחות.”

“לו, לאחי דוֹדֶה, היה חדר מיוחד עם שולחן וכוננית השייכים רק לו לבדו, בו בזמן שלי ולאחותי טַניה היה חדר אחד.”

“היה חורף קשה ושופע שלג. הרוח הקרה שבאה מצד צפון, יללה בלילות בארובות העשן והתעללה בשלהבת המנורה.”

“געגועי־הרוך, הציפיה המתוקה לראיון וכל אותן תקוות האור לעתיד נרתעו מפני החרדה, זו אחות האהבה, שמילאה את כולה.”

“האילנות שבחצר הגימנסיה לבלבו ונתנו ריח, וקול דִבורם של הבחורים וצחוק הבתולות, שהתהלכו על גבי המדרכות, היה בהם כדי להעביר רעד בכל חוט השִדרה.”

“איש מדות, אשר מעיל השרד שלו הקצר משך עליו חוט של שררה.”

“ובדמיונה חיבקה כבר נכד.”