מיכל דליות

“הכניסה שלי לבית אפשרה לי לעמוד מקרוב על הדינמיקה המיוחדת של בני הבית. ראיתי את המבטים שהם מחליפים ביניהם בזמן אמת, את שפת הגוף שלהם ברגעים של דילמה או משבר. יכולתי לראות איך כל אחד מהילדים מגיב. כשהורים מגיעים למכון, זה שונה לגמרי. כי אני מקבלת את כל התמונה מהפרספקטיבה שלהם. בתוך נעלי הסופר נני יש קודם כול את מה שאני רואה בעצמי.”

“אני נדרשת יותר ויותר להתערב לטובת הילדים להורים הגרושים. נוצרים מצבים אבסורדים שהילדים הופכים במהלך הגירושים לכלי משחק במלחמה של ההורים או שהאבא הופך להיות ליצן, אקרובט קרקס או מפיק פסטיבל מלא רגשות אשם. כך הוא זונח את העבודה החינוכית על מזבח תחושת הפיצוי שהוא רוצה להעניק לילדיו.”

“יחסים בין הורים וילדים היו מושתתים על כבוד ויראה. הם לא היו 'סחבקים'. ההורים הצעירים של הדור הזה רוצים יחסים טובים עם ילדיהם וכאן התחיל הבלבול, כי הם החליטו לוותר על הסמכות ולהעצים את החברות, את ה'להיות בסדר', למצוא חן בעיני הילד. כשערכים כאלה באים ללא התפקיד ההורי של סמכות ואחריות – זה הרסני.”

“בדיוק כמו במדינה דמוקרטית, לכולנו הזכות לבחור וכולנו אזרחים שווים, אבל רק הנבחרים, ראש הממשלה והכנסת, הם שיכולים לחוקק חוקים. בידי כל האזרחים השווים נתונה הבחירה לציית לחוקים הללו או לא, מתוך ידיעה מה העונש הצפוי למי שאינו מציית, במשפחה, ההורים חייבים להיות ראש הממשלה כי הילד חייב דמות מובילה.”

“ילדים שלא מתנהגים טוב, הם אלה שמנצלים או משתמשים בפרצות שההורים יצרו בעבורם, על משקל פרצה קוראת לגנב, ההורים של פעם עשו טעויות, אבל עשו אותן בביטחון. כך גדלו בבית ילדים עם תחושת מוגנות, גם אם בלי הורים־חברים. ילדים חזקים. מול חוסר הביטחון שהורים מגלים היום גדלים ילדים מאוד מפונקים. ההורים של היום חוטאים בגוננות גדולה ומגדלים ילדים 'אימפוטנטיים'. גדל דור של ילדים חסרי בטחון עם דימוי עצמי נמוך.”

“ילדים נולדים עם יכולת להסתכל על העולם, ללמוד ולהסיק מסקנות. אם הם מתנהגים רע זה לא אומר שהם רעים, זה רק אומר שהם חושבים בעיניים הקטנות שלהם שזו דרך שמביאה להם סוג של חוזק פסיכולוגי, תחושת כוח וערך.”

“התיאוריה שלי, התיאוריה האדלריאנית, אומרת שאם תעניש את הילד, תשפיל אותו, לא תזכה לקבל שיתוף פעולה והרמוניה. ולשם אנחנו הרי רוצים להגיע בחינוך.”