בתיה לנצט

“אין לי שמץ של געגוע לתיאטרון ולכל הסובב אותו. מבחינתי, זה משהו שנגמר ואין חזרה אליו.”

“דרכי אל הדת הייתה מאוד איטית. באתי אליה ממרחקים של אידאלים קומוניסטיים ברוח של שוויון, אף על פי שאף פעם לא הייתי קומוניסטית ממש. הייתי בתהיות בעקבות השואה.”

“התיאטרון היה לי בית, אבל לא פעם הרגשתי בו כקרואה במשתה, אומנם מלא קסם, אך של זרים.”

“התיאטרון היה אז מרכז חיי, וכאידאליסטית עבר זמן עד שהבנתי שהוא גם מקצוע, לא רק אמצעי לתיקון העולם או למימוש הסוציאליזם.”

“זה לא היה פשוט להיות שחקנית וגם אם צעירה.”