טלי שרון

“טלי שרון שיחקה את קלף הנעורים שלה עד הסוף. מתחילת דרכה היא עשתה רושם של שחקנית שיוצרה במפעל שנסגר בינתיים: קולית, לא מתאמצת, כמעט אדישה. מיד אחרי שסיימה את לימודיה בסטודיו של יורם לוינשטיין, בגיל 25, היא החלה מסע דילוגים בין דרמות ישראליות: החל מהיומיות 'מיכאלה' ו'טלנובלה בעמ', דרך עונתיות כמו 'האקס המיתולוגי' ו'מגדלים באוויר' ועד קלאסיקות כמו 'סרוגים' ו'בטיפול'. על הדרך גם כיכבה בהצלחות קולנועיות כמו 'למראית עין', 'הדברים שמאחורי השמש' ו'שלוש אמהות' ”

“חמש שנים אני מתקתקת רצוף, מאז שסיימתי את הלימודים גלשתי לזה. לא היה לי את הבור הזה של אנשים שמסיימים לימודים עם חשש והדחיות, ישר התקבלתי לכל מקום. ופתאום כשאתה לא עובד, זה משהו שאמור להיות נורמלי לשחקן, אבל זה הכי קשה. את יודעת שזה המקצוע ויש תקופות שחונות אבל כשאת שם בעבודה אין לך זמן להסתכל על הדברים מבחוץ. זה לא מאוזן, הכול זה עליות ומורדות ובין לבין את שוכחת את עצמך, אין איזון בין חיים אישיים לעבודה. אלה היו החיים שלי, לא קראתי לזה עבודה.”

“למזלי התחלתי להתאפס על עצמי בגיל 30, אבל עד אז גירדתי את התחתית. אני חושבת שהיא מאוד אמיצה שהיא הולכת עד הסוף כדי להתבגר.”

“מיד עם תחילת שנות השלושים שלי החל התיקון הגדול לשנות העשרים העלובות והמשוגעות שלי. הן היו חתרניות ובועטות, אבל אני ממש לא מתגעגעת אליהן. כל כך חיכיתי להתבגר, וכמה שיותר מהר. בגיל 31 הגיע אסי, בגיל 32 ילדתי, הייתי הכי מוכנה לעניין. זה אמנם לא קל, אפילו כואב לעיתים, אבל אני לא חוזרת בשום אופן למה שהיה”

“זה תהליך שאני בחרתי. כרגע אני משקיעה את האנרגיה שלי במקומות מסוימים, וכשאסיים אעבור לדבר הבא, זה סוג של התבגרות. גם למדתי עם הזמן למצוא את הגבולות שלי, שפעם היו פחות ברורים. יש משהו במשפחה ובהורות שמוריד אותך לקרקע, וזה מצוין בעיניי.”

“התפיסה שלי היא שאם שחקן לא עובד על במה הוא לא שחקן. איכשהו נכנסתי לתחום הסדרות והתאהבתי במצלמה והיא התאהבה בי, לא היה לי זמן לתיאטרון. אחר כך ילדתי ואסף כמעט כל ערב בהצגה, לא רציתי שמישהו אחר ירדים את הבנות, אז גם לא עשיתי מאמצים. אבל אני אשמח לעשות תיאטרון.”

“אני לא רוצה להיות במקום אחר. ההתבגרות היא דבר כואב, אבל זה יותר שלם ומעניין מהצעירוּת. כשאת צעירה, זה כל מה שיש לך – שאת צעירה. זה הקלף הכי חזק שלך. היום אני חכמה, שלמה, שפויה יותר, שקטה יותר. מיציתי כל שלב עד תומו. חיכיתי להגיע לכאן. פעם החיים שלי היו מלאים בשאלות – למי יש כוח לזה עכשיו?”

“להיות עם אנשים באווירה מכילה, בלי שיפוטיות או ציניות, רק אנשים סביבך שמעצימים אותך. זאת לא קבוצה תמיכה, אבל הכלים של המשחק הם כלים מרפאים. אני רואה אנשים משתנים מרגע הכניסה לשיעור ועד היציאה, וזה היה החזון שלי. אני מלמדת גם בסטודיו של יורם לוינשטיין, והשנה התחלתי ללמוד לתואר ראשון בבימוי והוראה בסמינר הקיבוצים. המטרה שלי היא להיות בסופו של דבר מטפלת בפסיכודרמה. אני לומדת עם ילדים בני 25, אני הכי מבוגרת שם, אבל נהנית בטירוף.”

“הכאפה של 7 באוקטובר הבהירה לי בצורה חד־משמעית שאין דבר כזה לא לדבר. זה הכי חשוב. כשקורים דברים כאלה, זה מפגיש אותך עם סט הערכים שלך, עם מה שחשוב לך בחיים. ואני לא יכולה לחיות בלי סט הערכים הזה, אני חייבת להילחם על זה. זה יותר חשוב מהעבודה שלי.”

“אני יודעת שזה כבר נהיה קלישאה, אבל אני חושבת שבגיל הזה זו ממש מלאכת חיים להבין עד כמה הכרת התודה יכולה להיות איכותית. חלק מההתבגרות שלי הוא גם להבין שזה בסדר שאני מתבגרת. אני פה עדיין, ונחמד לי.”

“אני מאוד אוהבת שבני 30 אומרים לי 'גדלתי עלייך'. אני מרגישה שזו גם קצת שליחות שלי. עד היום אני מקבלת תגובות מאנשים ש'סרוגים' מאוד השפיעה עליהם, ואני שמחה. אני בעיקר שמחה שפאקינג שרדתי את המקצוע הזה. זה לא דבר מובן מאליו.”

“אני משחקת את דפנה, חוקרת שנזרקה ממשטרת ת"א, מגיעה למשטרת עפולה ומתחילה לחקור היעלמות של בחורה - מלכת היופי של עפולה. אני חושבת שהיא לא נכנסת לדפוסים החברתיים הרגילים שמצופים ממנה, היא לא צפויה מהבחינה הזו. היא יכולה לשאול שאלה חודרנית ומצד שני היא גם מרוחקת - דמות מאוד מעניינת, אני נהניתי לשחק אותה כי היא שונה מאוד ממני”