אסתי קוסוביצקי

“אחד מתפקידיו של התיאטרון זה לתת תשקיף על עצמנו ועל חיינו, לתת שופר לדעות שונות, לחשיפות של דברים שבעבר השתיקה הייתה יפה להם – לעולם בו אנו חיים.”

“אחרי הלידה לא נחפזתי לשוב לתיאטרון, פשוט, כי רציתי להיות עם הילדים בבית. אני לא מצטערת, כי יש ימים שלא יחזרו לעולם. עד היום אני מתגעגעת לריח תינוקות. אבל אולי אגיע לזה דרך הנכדים.”

“רקדתי בלט עד גיל 18 וחלמתי להיות פרימה­בלרינה. המורה הייתה מרינה רוטשילד והשיעורים ניתנו בבית העם בכפר. המורות לבלט היו מגיעות מהעיר הגדולה, תל אביב. בגיל 12 נערכה מסיבת שנת ה­־40 לייסוד כפר מל"ל. נתנו לי אז תפקיד ראשון ושיחקתי בהצגה על החלוצים. אף פעם לא למדתי בחוג לדרמה.”

“אני לא רואה פחיתות כבוד בהופעה בטלנובלה. אני זוכרת מגיל 16, במושב כפר מל"ל, כשרק התחילה הטלוויזיה בארץ, היינו קולטים מקפריסין את 'פייטון פלייס', עם מיה פארו וראיין אוניל. תראה לאן הם הגיעו מהדבר הזה. ככל שנצבר כאן ניסיון, הדעה השלילית בארץ כלפי טלנובלות ואופרות סבון פוחתת.”