זלמן אפשטיין

“הדתיות ביסודה, אם נסיר מעט את החלק הדוגמתי שבה, משרטטת לפני האדם כי אין לו להסתפק בחושים שבחיים, כי מבלעדי תפיסת ההוויה במובנה החומרי, היא התפיסה הנשענת בכל מהותה על האדמה, ערש מולדתו ומכונו ומשגבו של האדם, יש עוד תפיסת הסוד של ההוויה, הנצח הנאדר הבלתי־מושג, היא התפיסה הפיוטית, הפנימית, שכהד מסתתר מגבהי־רום ישמשו לה השמיים המתוחים ממעל, המרהיבים את לב האדם.”

“היהודים, אשר בשדרותיהם הרחבות אינם יודעים את המוצאות את אבותיהם לפני דורות אחדים ולעומת זה הם קשורים ואחוזים בכל מיתרי־נפשם בדברי־הימים הרחוקים של העם העברי הקדמוני, עד אשר יספרו לכם מהם פרטי־פרטים, כאילו אתמול קרו הדברים וכאילו בעצמם היו עדי־ראיה.”

“תורת משה והנביאים בלווית המסורת העממית, הרוחנית והמוסרית והפיוטית, ההולכת ומשתזרת מדור לדור על ידה של אותה התורה הקדומה. זוהי היהדות היחידה, שהייתה לעם ישראל בכל משך קיומו הארוך.”

“שבּתו של ישראל היא פרשה תרבותית בפני עצמה. פה השכינה שורה, קדוש היום, קדושה מנוחתו, קדוש ומרום הוא גם העונג, שהוא מביא בכנפיו לעמו יחידו המסוכך בו. את מבחר הסממנים של אוצרות נשמתו לקח העם ודור אחר דור תיבל בהם את המתנה הלאומית שחונן בה – את השבת שלו.”

“יש הכללה גדולה, אותה מצאה האנושיות במלוא היקפה והביעה אותו בשם: אלוהים!”