פזית כהן

“אף אחד לא יכול לקחת ממני את הישראליות שבי.”

“הרבה מהדוגמניות ביישניות. אני יודעת שלפעמים ביישנות משדרת סנוביות שלא קיימת.”

“בשנות ה־80, הייתה בין כולנו חברות אמיתית. היינו עוזרות אחת לשנייה באיפור, בסטיילינג.”

“בתחילת הדרך שלי בניו יורק לא ידעו איך לאכול אותי שם. אני שחומה, לא שחורה, לא בהירה. לכן בהתחלה נפלתי שם בין הכיסאות.”

“התלבטתי אם להעלות הילוך בדוגמנות או להגשים את חלום לימודי הפסיכולוגיה, עד שמיכאלה ברקו וספיר קופמן, שעשו אז קריירה בניו יורק, הציעו לי לנסות את אמריקה, מפני שלדעתן היה לי סיכוי להצליח שם. החלטתי לצאת לטיול מחוף אל חוף וכך להגיע לניו יורק.”

“לאחר התלבטויות, הלכתי לשם בלי ציפיות. כך נהניתי מכל רגע בתחרות ועוד קודם לכן בספרד, לשם נשלחנו לגיבוש של לקראת. לצד ספיר קופמן, שנבחרה כמלכת היופי, נבחרתי כמלכת החן, ועם הגוון השזוף שלי שברתי מסורת של מלכות בהירות.”

“היו לי קווים אדומים. בין השאר סירבתי להצטלם בלבנים, גם לא בבגדי ים חוטיני.”

“אמא שלחה אותי לקורס אצל הדוגמנית חניתה צנטנר, שבו לימדו בנות איך ללכת יפה וגם נימוסים והליכות. הלכתי לשם בלי שום כוונה להיות דוגמנית. חניתה עבדה עליי שאלך לתחרות מלכת היופי, ואני כל מה שרציתי זה להמשיך ללמוד.”