רות בונדי

“אני מביטה על דברים בדרך שונה, וזוכרת אותם אחרת אם הם נועדו לשימור. הבזקי רשמים, צירופי ביטויים, רעיון פתע, קטע בעיתון, משפט מספר – הכול נכנס למאגר ופנקס קטן ועט תמיד עמי.”

“אני שולחת ספינת נייר קטנה על פני זרם הכתובים ורואה אותה מתרחקת, נהנית מעצם ההשקה, כמו כל הילדים, גם ילדים זקנים שלא הספיקו להתבגר.”

“הכתיבה היא עיסוק ידידותי לסביבה, לא מרעיש, לא מפריע, בתנאי שלא מטרידים את הציבור בתוצאותיו. אך אני לא יודעת לכתוב לעצמי. מעבר לכל דף מציץ הקורא.”

“לכתוב בכובד ראש על הומור זה כמו להניח כנפי פרפר אדמירל מתחת לזכוכית מגדלת כדי לקבוע את הרכבם: המחקר עשוי להרחיב את הידע המדעי – אך יופיו יימחק, הוא לא יתרומם יותר.”

“לצ'כים יצא שם של אומה בעלת חוש הומור ועדיין לא מצאתי את שורשיו.”

“רומנטיזציה של העבר היהודי: המסתורין של העיר היהודית בפראג, דמות היהודי הנודד הנצחית הטראגית, קסמן של היהודיות היפות, יופיין של המטאפורות התנ"כיות.”

“נוסח דיבורם היה שונה במידת־מה מזה של האוכלוסייה המקומית, הגרמנית והצ'כית – בנימת הדברים, בהרגל לענות על שאלה בשאלה, בעשרות מונחי יידיש שנשתמרו, בביטויים ייחודיים ליהודים.”

“אפשר לקרוא פרק יומי בקפקא כל ימי החיים, לשאוב מכתביו השראה ונחמה בכל עת, מבלי להכיר את פראג; אפשר לנהל עמו דו־שיח מתמיד מבלי לדעת גרמנית.”

“עיר ואם – כמו ירושלים, רומא, פריז, לונדון או פראג – תמיד שומרת בתוכה סודות: מעברים דרך חצרות הבתים, סמטאות חבויות, ארמונות נשכחים, גנים קסומים, פסלים מתחבאים בכוכים.”

“מי שחי בפראג, העיר מנחמת אותו בשעה שחורה. די לו ללכת לאורך הנהר ולהביט על גבעת הראדצ’ני, והוא לא יהיה לבדו: דורות רבים ילוו אותו. מעפר נולד ולעפר ישוב, אך בין זה לבין זה ימצא יופי שניתן לו חינם, ללא תמורה.”