מתן וילנאי

“מתן וילנאי, חף מפוליטיקה, עם ברק בעיניים שלא היה נדלק לו ליד אהוד ברק, צוחק כשאני אומר לו שלדעתי הוא היה המ"פ הצעיר ביותר בצה"ל כשהיה מפקד הפלוגה שלנו. בגיל 21, גבוה ונערץ בקול הבס הרועם, הוא היה בפסגת הקריירה שלו.”

“בגלל שאני מחונך, מן חינוך דפוק כזה מהצבא, שאנחנו הולכים קדימה, וקודם כל שואלים מה הדבר נכון לעשות? אחרי זה שואלים אם אני נפגע או לא נפגע. והלוחמים שפה יודעים היטב בדיוק על מה אני מדבר”

“בהתחלה היו לצה"ל שתי יחידות מיוחדות: סיירת מטכ"ל וסיירת צנחנים. אני לא הייתי חייל בסיירת, כי אז קיבלו רק קיבוצניקים. חבר הביא חבר. כשראיינו אותי לסיירת וראו את היכולות שלי, שאלו אותי מאיזה קיבוץ אני. אמרתי שאני מירושלים, אז אמרו לי שירושלים היא לא קיבוץ, ולא קיבלו אותי. באופן אירוני, בהמשך חזרתי ליחידה כמפקד. האדם שלא קיבל אותי היה הסגן שלי.”

“היו הרבה מבצעים. כששואלים אותי עכשיו בפוליטיקה: אתה לא פוחד? אני משיב: אדם נולד עם מנת פחד מסוימת. אני פחדתי כל כך הרבה, בזבזתי את המנה הזאת כבר מזמן. בזבזתי אותה בשדות הקרב.”

“רבים מהיושבים כאן בקהל הם מפקדיי לשעבר. רבות מהמשפחות השכולות היושבות כאן, הן של אחי לנשק. פרצופיהם ניבטים אלי מאנדרטת הזיכרון. כפסע בעומדי כאן לבין היותי חקוק על קיר הזיכרון – ועל כן אני חש קרבה רבה אליכם. אני מאמין בלב שלם כי השלום איננו משאלת לב, הוא אפשרי ובהישג יד – ובלבד שגם בצד השני תמצא אותה נחישות להפסיק את פעולות הטרור.”

“ירדתי לתל־אביב, וכך התחיל נוהל הקרב. בני פלד ז"ל, מפקד חיל האוויר, אמר שזה כמו לשדוד בנק. לא משתלטים על הבנק. מגיעים לכספת ויוצאים. לוקחים בני ערובה ויוצאים. והמבצע עצמו בסך הכל עבד לפי התוכנית. "כשיוני נהרג, המבצע היה עלול להיכשל בקלות. המבצע הצליח הודות למוקי בצר (סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מ"ש) ולאנשים שלו שרצו פנימה. בשניות האלה נקבע אם המבצע הצליח או נכשל”

“אם לא היה את נצרים היה צריך להמציא אותה.”

“בדרך לאנטבה ישנו יוני ואני בתא הטייס, ואחרי זה, כשחזרנו וראיתי את הגופה של יוני, זה היה הרגע שאני הכי זוכר. אני ניגש למטוס, רואה את בני הערובה, ורואה את יוני עטוף בעטיפת אלומיניום.”

“כל המבצע לא היה שווה, אם יוני נהרג, זו מין מחשבה שעלתה לי בראש. לא מחשבה חכמה, לא נכונה. היא רגשית. כי היו יותר מ־100 בני ערובה, וכל אחד הוא בן אדם. כל אחד הוא עולם ומלואו.”

“אני תמיד מספר על יוני. הוא גדל בשכונת רחביה על גבול קטמון ולמדנו יחד באותו בית ספר. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, ושירת בצבא באותם מקומות שבהם אני שירתתי. באותו גדוד צנחנים. יום אחד הוא בא אליי הביתה אחרי שחזר מתקופת לימודים, ואמר לי: 'מתן, אני חוזר לקבע. דן שומרון (שהיה המג"ד) הציע לי להיות מ"פ בגדוד'.”

“היו הרבה מבצעים. כששואלים אותי עכשיו בפוליטיקה: 'אתה לא פוחד?' אני משיב: 'אדם נולד עם מנת פחד מסוימת. אני פחדתי כל כך הרבה, בזבזתי את המנה הזאת כבר מזמן. בזבזתי אותה בשדות הקרב'.”

“כשהתגייסתי התנדבתי דווקא לסיירת צנחנים. הם לא קיבלו אותי, כי הייתי עירוני. באותה התקופה רק קיבוצניקים שירתו בסיירת. למעשה עברתי את המבדקים והתקבלתי לסיירת, ואז ישבתי מול אחד הקצינים והוא שאל אותי ככה, דרך אגב, 'מאיזה קיבוץ אתה?' אמרתי לו: 'מירושלים'. וזהו, נגמרה השיחה. הוא כמעט נכנס להלם. 'מה זאת אומרת ירושלים? בסיירת מירושלים? אין דבר כזה'. שבע שנים אחרי זה הייתי מפקד הסיירת ו־15 שנה אחרי זה הייתי מפקדו של אותו קצין שלא קיבל אותי לסיירת, הוא היה אלוף משנה ואני הייתי תת אלוף. אלה החיים.”

“אני לא עוסק ברכילויות, המתיחויות האלה היו קיימות תמיד. הציר הזה מתפקד היטב ושניהם ראויים, הרמטכ"ל ושר הביטחון. העדות של ראש הממשלה וגם של שר הביטחון היו נכונות. הם קיבלו החלטות עקרוניות. אני לא יודע מה בדיוק היה שם אבל מדיון כזה תמיד יוצא משהו ברמת ראשומון. הייתה תקלה מאוד קשה בעניין המודיעין, אבל הצבא תפקד היטב במבצע. למרות התקלה הספינות כולן הגיעו לאשדוד. גם לפני מבצע אנטבה קיבלנו מודיעין מצ'וקמק, מפה בינלאומית של שדה התעופה, שאפילו הטרמינל החדש שבו היו בני ערובה לא היה קיים בה.”

“אנחנו מרגישים בצורה עמוקה את הצורך לשרת את המדינה. החלטנו לבלות עשרות שנים בחזית של המדינה ואתה המשלם על זה בחייך. מיטב חבריי לא הגיעו למקום בו אני נמצא, הם נהרגו. אבל נכון שאנשי צבא שאמונים על שירות המדינה ימשיכו לשרת והמשחק הדמוקרטי יעשה את מה שהוא עושה.”