אפרת שפירא-רוזנברג

“פשוט צריך להבין – אני לא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש, גם אם זה ב־11 בלילה כדי לזרוק את הזבל מחשש שמא איזה שכן אפוף שינה ירד להרגיע את התינוק ויראה אותי ב'פריצותי', וגם מעולם לא הלכתי עם מכנסיים, אפילו בחורפים הכי קרים ומושלגים של ירושלים. תמיד אני זו שמכבידה על כל החבר'ה בגלל הצורך ללכת למקום כשר, את הטיולים של החבר'ה אני מפסידה כי הם בדרך כלל בשבת, וכשכולם נפגשים בבריכה או בים, אני אף פעם לא נכנסת כי אני לא שוחה 'מעורב'. ועדיין, בעיניה של שרון, אני 'לא באמת דתייה'.”

“מסתבר שכשאתה בן, יש בעניין הזה של כניסה לעול תורה ומצוות יותר מאשר מסיבה נחמדה, ואוסף של עצות טובות לחיים, אלא תוכן של ממש. הילדון הגמלוני הזה, בעל חתימת השפם המביכה, מתחיל מיום זה והלאה להניח תפילין, לעלות לתורה ואף לקרוא בה, להצטרף למניין ולזימון ועוד ועוד. אין ספק, הוא יוצא ביום זה מגדר 'קטן', ונכנס כחבר שווה ערך ב'כלל ישראל' והבנות? מה שונה אצלן ביום שאחרי 'בת המצווה'? מעבר לתסרוקת שעוד מחזיקה מעמד בכוח הספריי, לא הרבה.”

“אם כל הנשים יהיו מרוכזות בחלק האחורי של האוטובוס, באמת יהיה הרבה יותר קשה להטריד אותנו. הי, בעצם, יודעים מה? אם לא נהיה באוטובוס בכלל, כל נושא ההטרדות המיניות באוטובוסים לא יהיה קיים! ניצחנו את הבעיה!”

“יש לפעול כדי לשקם את האינטואיציה הבריאה של הציונות הדתית המתונה והממלכתית. זאת שנרתעת ומזדעזעת מפגיעה בחפים מפשע, מתפיסות של עליונות יהודית ומנירמול של שימוש באלימות. זאת שעומדת על 'חביב אדם שנברא בצלם', מתעקשת ש'דרכיה דרכי נועם' ורואה בתלמידי חכמים כבעלי האחריות להרבות שלום בעולם.”