אורי ניסן גנסין

“החידוש שחידש גנסין ביצירת רצף סיפורי המתקדם לא במהלך לינארי סיבתי של זמן מרחב אלא במעקב אחר תנועות הזיכרון והחשיבה הזורמת.”

“האינדיווידואליסט הלירי המעודן.”

“דינה, שיצאה, כנראה, ממיטתה, פתחה לו, כשטלית קלה חבוּשה בחפזה לכתפיה החשופות והמתכווצוֹת ושיניה נוקשות קצת בפיה ונשימתה שוֹאנת במקצת, והביאתהו חדריה כשהיא נוּגה ושותקת. היה הדבר דוֹמה, כאילו חיכתה לוֹ והייתה בטוחה בו שיבוא, וכשבא הרי זו מַכּירה לו טובה.”

“התלהבות זו של שתיקה, אותה התלהבות שאינה שוֹאגת, אלא שוֹקקת במסתרים וּמַפרה פחות או יותר את הנפש, זו אינה מבצבצת מתוֹכם.”

“הִפנה משהו את עיניו מבלי משים וירא פתאום את השמַים, אשר מעֵבר לשמשות, והנה הם משוחררים והם גבוהים עוד ועמוקים.”

“באים בני אדם נוטלים את החיים ועושים אותם ויתוּרים ויתוּרים כבר בשחר אביבם.”

“רגיל אנוכי תמיד, מדי קוראי באיזה ספר, לתאר לי בדמיוני את מעמדו של אותו סופר באותה שעה, שהוא יושב ומטפל ביצירתו.”

“זו הייתה אותה מנגינה, שהיו קוראים לה מנגינת המוות. מנגינה נוגה וחודרת למצולות הומות ומלאתי צלילי חלום רחוק.”

“פניה הכהים של זו שהיו תכופות נוגים למדי היו אורים ואורים מיום ליום.”

“שירה אחת נוגה ופראית משירות המולדת שלו הרחוקה.”

“היו משחקים ומדברים ומתלוצצים ומשוררים מעט.”

“תוכן המוסריות זוהי התשוקה לחיים מלאים.”

“המחשבה תהיה חופשית.”

“בנטות השמש תבוא.”