נעם תיבון

“יש פה כארבעים איש, שהגיעו לכאן מיצהר, מתפוח, מקדומים ומרעננה. כולם קשורים איכשהו לישיבה בשכם... זיהינו אותם והתרענו בפני ראשי הישוב היהודי בחברון שלא לגלות סלחנות כלפיהם... הייתה לנו ידיעה שמשהו עומד להתרחש. לצערי הרב, הם לא שעו לעצתי והתייחסו אליהם בסלחנות והתוצאה של השבוע האחרון כאן היא מאוד לא טובה. פורצים לחנות, בוזזים אותה, שורפים אותה. דברים שפשוט לא יאמנו.”

“נועם תיבון הוא בסך הכול מח"ט. אין לו שום ויכוח עם המערכת המדינית. יש מדיניות, אני משתדל ליישם אותה. אני לא מדבר עם מדינאים, אני מדבר עם מפקדים, המפקד שלי ומפקד גזרת איו"ש, בני גנץ, והוא נותן לי פקודות. צה"ל צריך שיהיו לו תוכניות לכל דבר ויש לו תוכניות לכל דבר – גם לחברון – שאני מקווה שהיא חטיבה רצינית וטובה.”

“למעט היתקלות מטווח קצר אני לא רוצה שתשלפו. אני רוצה שתחשבו. תפעילו את האמל"ח העיקרי שלכם, שהוא השכל הישר.”

“בוגי הוא האדם שהכי השפיע עלי, הוא גם מיסד אותי כקצין בלי שעשיתי את בה"ד 1.”

“רק כשהגעתי לפו"ם התברר לי שבשלום הגליל היינו במוקד העשייה. כחייל זה לא ממש עניין אותי. לחמנו נגד הקומנדו הסורי ב'מיוערת', היינו בעין א-תינה, בפריצה לביירות, הכי מצחיק זה ששי אביטל, מפקד היחידה, שם את הצעירים באגפים כדי לא לסכן אותנו והנה דווקא אנחנו נתקלנו.”

“כמו בכל משפחה טובה, יש לי ממנה זיכרונות נהדרים ויש גם פחות יפים. אני, למשל, מאוד לא אהבתי את האליטיזם. אפשר להצטיין גם בלי שזה ילווה בשחצנות, צניעות היא תכונה חשובה לקצין צבא, לעתים קרובות מדי המדים והדרגות משבשים לנו את קנה המידה.”

“‫כשאני פוגש את הכוחות, ‫אני מאוד מאוד מודאג שהם ירו בי ‫כי הם יחשבו שאני מחבל. ‫אחד החיילים אומר, ‫'יש לי ציצית צבאית'. ‫ובעצם אני נכנס לקרב בנחל עוז כ‫שאין לי שכפץ, ‫אבל יש לי ציצית, ‫וברוך השם, היא שומרת עליי כמו שצריך.”

“כל מה שקשור לרפיח - סוג של ספין.”