רות קלדרון

“היהדות הספרדית היא הבטחה גדולה לישראל. אבי היה אומר לי 'רותקל'ה, נובליס אובליז (האצילות מחייבת), יהודי צריך לדעת שבן מלך הוא'.”

“יש לנו בעיה אמיתית עם שירת התקווה. אנחנו הריבון, והריבון צריך להיות נדיב ולשים לב גם לקבוצות אחרות, שאין להן ביטוי בהמנון. אם מישהו היה אומר לאבא שלי בבולגריה לעמוד ולשיר 'נפש נוצרי הומיה', הוא לא היה שר. אני מכבדת את הסתייגותם. תביאו עוד שיר שהם יוכלו לעמוד עמו בגאווה ולהרגיש באמת חלק מהעם בישראל. הרי לא מדובר באנטי־ציונים, אלא בחברי כנסת ערבים שקיבלו על עצמם להיות שליחי ציבור בכנסת ישראל. הם רוצים לשתף פעולה, אבל אנחנו כל הזמן מדירים אותם.”

“המעמד היה חגיגי כל כך, מעורר השראה! כאילו עמדתי בבית הכנסת ליד ארון הקודש. ממש הרגשתי מאחורי הגב שלי את ספרי התורה. יש משהו ממלכתי מאוד בנאום בכורה בכנסת, למרות שהתרבות הישראלית בארץ הזו שונאת פאתוס. התרבות שלנו היא פלמ"חניקית, דלות החומר, יוסף חיים ברנר, מדי ב'. הטעם הוא דל־כולסטרול, אבל לפעמים צריך פאתוס. יש רגעים שחייבים פאתוס. כשהנשיא מגיע לכנסת, כשיושב ראש הכנסת מדבר, כשעומדים לשירת ההמנון. כשנקראים לנאום הבכורה.”

“אני מרגישה כמו ב'הקוסם מארץ עוץ', רק בלי קוסם. פגשתי פה אנשים טובים וקיבלתי שיעור עצום, אבל לדאבוני התחושה שלי היא שהכוח המניע העיקרי מאחורי הדברים הוא בסופו של דבר אישי. יש לי אמונה חסידית שעד שאתה לא מת עוד אפשר לשנות דברים.”