גליה אלבין

“לא ידעתי אז כמה קולות קיבלתי. עד היום יש כאלה בקדימה שאומרים כל הכבוד לה, בתוך שלושה שבועות היא קיבלה שליש מהקולות. זה בהחלט יפה מאוד. תראה כמה קיבל שלמה מולה. אבל אני לא עולה חדשה. אני זוכרת שהייתי שם באולם וראיתי את הזחיחות של אלה שנבחרו, אלה שציפי נורא רצתה. למרות שתמכתי בה לא חיכיתי לחיבוק. איזו זחיחות.”

“מה היה החזון של הרצל? שיהיה בית לאומי לעם היהודי. אם היינו שומעים בקולו, אז הייתה נחסכת השואה. לא שמעו כשהוא אמר, 'אני רואה ענן שחור מעל אירופה'. עכשיו אני רואה ענן שחור מעל מדינת הלאום היהודי. אני רואה ענן שחור בגלל הזחיחות שלנו, בגלל שגדל פה דור שלא מבין את הנס שקרה לעם, שלוקח כמובן מאליו. רק כשהוא מרמה את ה־Immigration ([רשויות] ההגירה) בארצות הברית, הוא טועם את הטעם של להיות נרדף.”

“הבנתי שהחיים החברתיים שלי, שהתנהלו בין הרצליה פיתוח לכפר שמריהו, הכילו הרבה שקר וריק. עכשיו, החיפוש שלי אחר הפסגה הבאה ואחרי האמת, בא לידי ביטוי במשחק. בחודשים האחרונים התפכחתי וראיתי מה חשוב לי בחיים ומה פחות. כבר לא מעניין אותי אם מזמינים אותי לאירוע עם שר זה או אחר. היום חשובה לי המשפחה הקרובה, ובתחום המקצועי, אני דורשת מעצמי מקצוענות טוטאלית במשחק.”

“זה נפלא שיש לך בן זוג שאת אוהבת, ואני תמיד הייתי בעד חיים בזוגיות, אבל את ההחלטה ללמוד משחק אצל לי סטרסברג עשיתי לבד עם עצמי, בלי התערבות חיצונית של אף אחד. אני מניחה שזה התאפשר לי, כי אני אישה עצמאית. אולי אם היה לי בעל צמוד, לא הייתי עושה את זה, כי זה כבד. ההכנות לקראת הנסיעה הזו היו עצומות ודרשו ממני המון כוחות נפשיים. הייתי צריכה לארגן את המשפחה ואת העסקים להתנתקות של שנה. זו בכל אופן הייתה התוכנית המקורית.”

“ניו יורק האירה לי זרקור על שורשיי הישראליים, עם כל הכבוד ללימודי המשחק שאני אוהבת מאוד, פתאום הבנתי מאיפה אני באה, לאן אני חוזרת, וכמה המדינה הזו חשובה לי.”