הלינה בירנבאום

“הנה שוב הרעב ההופך את המעיים, הקור שחודר עד לשד העצמות. הנה השריקות מחרישות האוזניים לסלקציות. שאגת המוות באוויר, על האדמה ובשמיים. כל כך נורא הכול, שבעצם כלום כבר לא מחריד, מפני שכל הנורא ביותר, הבלתי אפשרי בזוועתו הוא המציאות היומיומית היחידה. בן־אדם כבר לא בן־אדם, לחיי אנוש אין שום ערך.”

“הגטו התרוקן מיום ליום ואנחנו התחמקנו מהמוות, התחבאנו בעליות גג שונות, במאורות למיניהן, במקומות שאיש לא היה מעלה בדעתו שישמשו כמקלט.”

“מזמן ורחוק – זאת לא שכחה.”

“תמונות שרק בזיכרוני פזורות ברוח לכל עבר.”

“תרדמת החורף לא מלהיבה, גם אם יש בה איזה מנוחה.”