נורית זרחי

“זרחי בונה בשירתה מרחב שלם ומשוכלל של דיבור על חיים פנימיים. זהו מרחב שיש בו 'אני' ויש בו 'נפש' ויש בו 'זיכרון' ו'דמיון' ועוד ערב רב של מחוזות ומצבים הפועלים כסימפוזיון הומה.”

“הדמיון הוא אמצעי טוב לכתוב את הדברים. אני לא אוהבת את הריאליזם המדויק בספרות. אולי נכון יותר לומר נטורליזם. זו לא הצורה הנכונה להסתכל על דברים. הכתיבה הזו מראה מה שקורה בחוץ, וצריך לדעת את מה שקורה מעבר לבחוץ, להיכנס פנימה.”

“יש מקום בעולם לשירה שפורצת את גבולות הבורגנות או מה שחושבים בורגנות, עם הרבה צבע והרבה סערת נפש. אגרסיבית זה טוב, הודאה בצד הילדותי והפגיע של הנשיות.”

“החיבור שלי ליהדות נובע מכך שנולדתי יהודייה, ויש בתוכי הד למקורותיה, ולמה שאינני יודעת והייתי רוצה לדעת.”

“אנשים הם לא רק זקנים. נשאר בהם עוד חלק, צעיר, חסר גיל. יש בתוך האדם חלק שלא שייך לגילים בכלל.”

“סבתא לא התכחשה לענייני מין, כשהיו אומרים על זוג כלשהו כמה הוא מאושר, הייתה סבתא אומרת: 'לא יודעת, לא שכבתי מתחת למיטה שלהם.' ”

“אף פעם אני לא לבד וגם את לא. ישנו האיש בסוּפר שמברך אותך לשלום, ישנם השכנים, החברים כמובן ובני המשפחה.”

“ההזדהות עם המדינה הייתה רבה כל כך עד שהחוויות הציבוריות נחוו כאישיות לחלוטין.”

“האור התרגל לעצמו וגם אנחנו – לנוף שנשקף מבעד לחלון, או שהנוף התרגל אלינו.”

“כולם צודקים וטועים וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש.”

“חיפשתי חום וקירבה מתוך רצון להידמות, לקבל צידוק או הבנה למה שהייתי.”

“כּוכַב ים שנִזרק ליַבָּשה ברור שהוא שומע קולות מִשְבָּרים, דְכֵי יָם וּקְצָפִים, אבל אינו יכול להִתְחַלֵץ החוּצָה, גם לא דרך אהבה או שָׂפָה.”

“נִרחצים בזַעַם שׂיחים, גְזָעים, ענפים. הכול נִרחָץ מִלבַד בְּדידוּתי.”

“אני לובֶשֶת בַּית. כְּתָמיד השְׂמיכָה קְצָרָה. הראש או הרגלַים בַּחוץ.”

“יוֹם אֶחָד דָּפְקָה אִמָּא שֶׁל פַּעַם הָיָה בְּדֶלֶת הַבַּיִת שֶׁל פַּעַם לֹא. שָׁלוֹם, אָמְרָה אִמָּא פַּעַם, אוּלַי אֲנִי יְכוֹלָה לְהַשְׁאִיר הַיּוֹם אֶת הַבֵּן שֶׁלִּי אֶצְלְכֶם עַד אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם.”

“חיי היומיום שלהם היו גזורים כפיסת הקליידוסקופ, אבל לי הם העניקו רוח חיים, צבע, עניין ויותר מכול – חברה דמיונית מרהיבה שדיברה על הדברים שלא ידעתי לשוחח עליהם עם איש.”

“אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהַפֶּכֶת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש.”

“אני רוצה שלחשן ינשק אותי / שהאריות בגלימה ישאגו והגברות תרעדנה תחת השמשיות / רק שהפרגוד לא יצנח ויתגלו תחתיו / אצבעות החיים העבות זקורות מתחת לבמה.”

“אלמלא העצים, היו הדיונות עפות ברוח. / אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן.”