יוסף שילוח

“יוסף שילוח היה לא רק שחקן אלא סמל בתרבות הישראלית. לאורך השנים הוא הצליח להתקבע גם כדמות קומית וקריקטורית מובילה בסרטי קאלט בלתי נשכחים, וזאת לצד תפקידים מורכבים, מרגשים ודרמטיים.”

“בשנתיים האחרונות זכה יוסף שילוח למספר מדהים של מחוות ופרסים על מפעל חיים, הן מצדה של האקדמיה הישראלית לקולנוע והן בפסטיבל ירושלים. החיבוק מן הממסד הגיע בשעה ששילוח נאבק באומץ במחלתו, בזמן שכולם ספרו את שעותיו ובזמן של לפחות שלושה אם לא ארבעה עשורים אחרי שיאו כקומיקאי. על הערכה בזכות תפקידים דרמטיים בסרטים כמו 'הבית ברחוב שלוש' מתחילת שנות השבעים, למשל, אין מה לדבר. אבל לאחר שנפטר, או בתקופה בה קצו התקרב, פתאום החלו כולם מכירים ומוקירים את גדולתו ותרומתו לתרבות הקולנוע בישראל.”

“אני שומע שקיים מבקר כזה או אחר... אני לא מבטל אותו אבל הוכח לדאבונו – או לשמחתו – שכנראה שיש קהל מאוד רחב שאוהב את הסרטים האלה. אין לי טענות למבקרים כאלה. הם אלה שצריכים לפשפש במוחם, לא במעשיהם. כל אותם 'סו קולד' אנשי אמנות, מצד אחד יוצאים נגד הסוג הזה של הקומדיות הקלילות, מצד שני יודעים שזה מה שהקהל רוצה ומצד שלישי שונאים אותי. ואני לא רוצה להילחם בהם. הם לא מעניינים אותי. אני אמנם יכול לשבת איתם לדיאלוג ולהביע עמדה, אבל הם לא יכולים לשבת במגדל שן ולהעביר ביקורת.”

“אנשים מתעניינים במה שאתה מעניין אותם. אמצעי התקשורת ככלל והערוצים המסחריים בפרט שיטחו לאנשים את המוח. הם קולטים בדיוק את מה שמלעיטים אותם ואז, בדיעבד, בטלוויזיה מצדיקים את העובדה הזאת שזה מה שאנשים רוצים. זה לא נכון. השאלה היא מה אתה רוצה להביא לציבור.‬ הכול נגוע בפוליטיקה.”

“אני לא אוהב לראות את עצמי בקולנוע. יש כמה סצנות שאני אוהב, מ'חגיגה לעיניים‭,'‬ מ'כיכר החלומות‭,'‬ אבל אלה רק רגעים. תמיד יוצא שאומרים לי, 'יו, בדיוק ראיתי אותך בכך וכך‭.'‬ אבל אותי זה לא מעניין. הסיפוק היחיד בשבילי הוא שעשיתי את הסרט. לראות אותו? זה לא מעניין אותי. אם תפקיד הוא טוב זה הסיפוק שלי.”