מרים זוהר

“זה לא משנה לי אם יש לי תפקיד עם עשרה משפטים או עשרים. אני רק רוצה להיות על הבמה, זה הכול בשבילי, זה החיים. אם אני עוד צריכה לחיות קצת, אני רוצה לחיות על הבמה. אני שחקנית, את זה כבר אי אפשר לקחת ממני.”

“אני ברחתי מהשואה כי היה לי לאן לברוח. עשיתי לי מקצוע מעניין, הקמתי משפחה. לה לא היה לאן לברוח. לא היה לה כלום. לא מקצוע ולא אהבה ולא חברים.”

“הבית שנתתי לבנות שלי היה שונה לגמרי מהבית שגדלתי בו. פינקתי אותן מאוד, יותר מדי. מעולם לא חסכתי עליהן. לא נתתי להן לרחוץ כלים בבית, לא נתתי להן להיכנס למטבח בכלל. אמרתי, כשהן יצטרכו לעשות את זה, הן יידעו איך. וצדקתי, הן בעלות בית למופת.”

“אפילו לא ידעתי מי היא הייתה ומי שלח אותה לאירופה, הרבה למדתי עליה מאמא שלה, קתרין סנש, ומאחיה גיורא. אז הרגשתי גאווה גדולה לשחק את הגיבורה הזאת, שיצאה לסכן את חייה כדי לנסות להציל יהודים מהנאצים.”

“מקומם אותי חוסר מקצועיות על הבמה מצד שחקנים שלא מתחשבים בקהל. הרי גם מי שקנה כרטיס לשורה ה־20, זכותו לשמוע מה שנאמר על הבמה. שחקנים לא תמיד שמים לב לזה וחושבים שהם משחקים בטלוויזיה. המלמולים שלהם, כאילו שהם משחקים עם עצמם, מקוממים אותי.”

“כשהתחלתי לשחק, לא ידעתי מי זה אונ'יל, מי זה ארתור מילר. לא ידעתי איך עובדים על תפקיד. לא ידעתי כלום. התחלתי מאפס, בלי שום תשתית. מי שמגיע מבית ספר למשחק לומד לדבר, קורא מחזות. לי לא היה הידע ההתחלתי, אני התפתחתי לאט, עם הרבה פחדים. לכן יש בי עדיין חוסר ביטחון.”