אידה צורית

“בחיי הארציים, אני נוסעת מעט מאוד, רק כשהנסיעה עונה על צורך נפשי דחוף, כפי שזה קורה לגיבורה שלי בחלקו השני של הספר [אורליה], או כשמזדמנת לי שהייה במקום פסטורלי כלשהו, שמאפשר לי כתיבה בתנאי נופש.”

“הטרילוגיה שלי, שנכתבה בהשראת דמויות היסטוריות לא הייתה נכתבת, אלמלא יכולתי למצוא בעצמי נקודות הזדהות עמן.”

“וְהִיא לוֹחֶצֶת עַל כַּפְתּוֹר הַמְּצוּקָה שֶׁלִּי כְּבַעֲלַת חֲזָקָה עַל חַיַּי, וּמְחַיֶּבֶת אוֹתִי עַל הָאַשְׁרַאי, וְעוֹד מְצַפָּה מִמֶּנִּי לוֹמַר אָמֵן וְאַשְׁרַי.”

“הַבַּיְתָה זֶה אֶצְבָּעוֹת רַכּוֹת וַחֲמִימוֹת הַמְּמִסּוֹת אֶת מְטִילֵי הַמַּתֶּכֶת הַקָּרִים שֶׁל הַמַּטָּלוֹת, הַנֵּטֶל הַסִּיזִיפִי שֶׁל הַמְּשִׂימוֹת?”

“בְּעַצְבָּנוּת כְּבוּשָׁה, בִּזְהִירוּת מוּדַעַת, בִּמְתִינוּת מֻתְנֵית, כִּמְעַט מֻבְנֵית, בְּמֵצַח נְחוּשָׁה, בְּשָׂפָה נְשׁוּכָה, מְתַרְגֵּל אֶת בְּלִימַת הַצְּעָקָה.”

“וְחֶלְזוֹן הַדִּכְדּוּךְ מִזְדַּחֵל אֶל בֵּין שִׁיטֵי הָעֶרֶב, בֵּינוֹת לַחֲדָשׁוֹת וּלְקוּרֵי הַתּוֹדָעָה הַדּוֹעֶכֶת.”

“הגן נא עליי מרשרושי הקליפה, אתה, ניצוץ מאור הגנוז, לרפד את לבי בחום רך וחנון, לאפֵּד באמת מים חיים את מצודת חייתי.”

“וכשהתעניינתי איך היא מסתדרת לבדה, חייכה את חיוכה המרוחק והמוטרד, ואמרה שבקושי, והוסיפה בגיחוך שגם בִּתה נסעה, לפסטיבל סרטים כלשהו.”

“כל חפצי לפרוש לפינתי ולהתעטף בשתיקה מטהרת. מהו היצר לשתף את האחר בעונג העלום?”

“עדיין לא מצא את האפיק המתאים לו, להתחבר אל זרם החיים.”

“מעולם לא שמעה אותו מדבר מעל במה. ועכשיו, הנה הוא לעיניה, אדם אחר. קומתו כאילו גבהה, קולו נשמע תקיף וסמכותי, והוא קרא את דבריו מן הכתב בפשטות, בבהירות, בעוצמה, ובקצב גלי, ללא הפוגות בין המשפטים, כאילו חשש פן יגזול זמן מיותר ממאזיניו; כאילו רצה לתת משקל לדברים בלי להבליט את עצמו.”

“ואז היא חשה שדמעות נִקוות בעיניה, כי אינה יכולה להכיל את האושר הזה, והיא אומרת: 'אני מוכרחה לחזור עכשיו הביתה מפני שאחותי מתארחת אצלנו,' ובלא משים היא נוגעת בשדיה בלטף קל, וחשה דחף עז לנשק את פיו, ומתלבטת רגע במקומה ופולטת 'טוב, שלום!' וממהרת לברוח.”

“מצחו הגבוה, פיסת שערו הגלי, המסורק בקפידה לאחור, עיניו. כל חוכמת העולם בעיניים האלה, שנראה כי שום דבר לא נעלם מהן והן שומרות הכול לעצמן.”

“ואני, בכיסא־הנדנדה, הספר על ברכי, אך איני קוראת ואיני מנמנמת. ושום מחשבה שלמה אינה נחשבת. רק הרהורים קטועים.”

“נאלמה דומיה והתבוננה בדוברת בעיני פליאה גדולות שזיק שובבני באישוניהן, כביכול גילתה שטמון בדבריה של מריון משהו מבדח, איזו אירוניה דקה, שמפני קוצר השגתנו איננו תופשות את משמעותה.”

“חופרת בזכרוני מן הימים ההם בשטחי פרא סלעיים, שהקרדוֹם לא פגע בהם ימים רבים מאוד.”