אסתי זקהיים

“אני מקבלת תגובות מרגשות מנערות שכאילו נתתי להן את ההצדקה להיות שמנות, אני אומרת: לפעמים אני יפה ושמנה. סקסית ושמנה. לא 'יפה, אבל שמנה'. למה ה'אבל'? יש רזה יפה, ויש רזה ולא סקסית ויש רזה כעורה שנראית כמו אוליב – גרומה, כולה עור ועצמות. בכל דבר דורשים גיוון, רק בנוגע למשקל יש דיקטטורה מטורפת של מידות וסרגלים. מכאן נובעת האומללות של העולם המערבי.”

“בתקופת מלחמת לבנון, הייתי דוברת של נוער 'יש גבול'. בנאום שלי לא אמרתי: אנחנו הסרבנים לא רוצים לשרת וכו', אלא אני רוצה ללכת לצבא, אבל צבא אחר. כדי להשתתף במשחק, ואני רוצה להיות במשחק, אני צריכה להגיד את שלי. לאחר שפורסמה תמונה שלי בעיתון 'העיר' חטפתי צעקות מהמנהל: 'איך יד ימיני, יו"ר מועצת תלמידים, עושה לי את זה?'. אמרתי, 'אני לא יד ימינך, אני יד שמאלך'. ביקשתי מאמא שלי להעלים את כל העיתונים מהבית שאבא לא יראה את התמונה.”

“פעם הבמאים ליוו שחקנים מהצגה להצגה, גידלו אותם ולא נבהלו מכישלון. היום הכול פועל על אינסטנט. כל בוגר ריאליטי לוקחים אותו לתיאטרון, מה זה? שחקן צריך להתבשל, ללמוד, לעבור תהליך. רק בשנים האחרונות העזתי לומר: 'אני שחקנית'. פה שרים חמש דקות ב'כוכב נולד' והם כבר בסדרה. כל דוגמנית שקטפה קוקוס על איזה אי מקבלת סרט.”

“אני לא רק הג'ינג'ית השמנמונת המתוקה והמחייכת. אני משחקת בחמש הצגות ב'תמונע', בחמישה תפקידים שונים. היחיד שהיה לו אומץ זה שמי זרחין. צלצל, אמר, אני צריך שתהיה אמא מרוקאית ב'חברים של שלומי', תרדי 15 קילו ויאללה בואי. מה הבעיה לעשות מרוקאית? אמא מרוקאית זה לא קולולולו ומבטא. אמונות פנימיות, תבניות נפשיות. הוא סמך עליי, הורדתי 16 קילו, צבעתי את השיער לחום וזהו זה. אנשים כבר הפסיקו לדמיין, לראות שאפשר גם אחרת.”

“כשחקן בתיאטרון אתה נמצא בדיאלוג מפחיד כי אתה תלוי בכל כך הרבה גורמים וכפוף להם. אומר, אני דואג לעצמי ולא יוצא לפוליטיקה כי אני צריך את אהבת הקהל.”