מיכל בת-אדם

“לא היה טוב בשבילי צרפת. שם לא מקובל להגיד את מה שאתה חושב. יש תבניות של דברים שאומרים אחד לשני והכול נשאר באיזה מרחק מסוים. בתור מי שגדלה פה והלכה יחפה בקיבוץ חוסר הישירות הזה לא התאים לי בכלל.”

“אני לא הולכת לפסטיבלי נשים. זה טוב שהם עושים אותם כי זה נותן במה והכול אבל לי יש קושי עם זה. הייתי פעם בפסטיבל כזה וקרה משהו שלא יכולתי לסבול, איזו עמדה כזאת שכל מה שגברי זה זבל... אני לא יכולה עם זה, זה לא מתאים לי בכלל. אני נלחמת את מלחמת הנשים שרוצות לעשות סרטים בזה שאני עושה אותם. אין לי דרך אחרת לעזור להן. זה שאני מתעקשת ומצליחה אומר שאפשר לעשות. אין כזה דבר שהכניסה לנשים אסורה.”

“זה מאוד קשה לעשות סרטים בכל מקרה, גם אם אתה לא אישה. אבל לי קשה גם בגלל האופי שלי. אני לא מבקשת טובות מאף אחד ולא משתתפת בוועדות ועושה יחסי ציבור כדי שיהיו חייבים לי. הבנתי שאני משלמת מחיר על זה, אבל אני לא מתחרטת. אני חופשיה, אני לא חייבת כלום לאף אחד.”

“אני אף פעם לא חושבת על עצמי כיוצרת אישה. אני עושה קולנוע כבן אדם, ואני בן אדם אישה, אבל אני לא רואה למה צריך לעשות את החלוקה.”

“עם השנים אני מבינה שמה שחשוב זו הדרך שאת עושה, האנרגיות המצטברות שאת משאירה בעולם הזה.”

“מי שגדל כמוני עם חוסרים כל כך גדולים ומלא פחדים, העשייה בשבילו היא תרפיה ברורה.”

“לביים זה עניין כל כך מורכב, שאין לך בכלל זמן להתעסק בפחדים.”