יוסל בירשטיין

“כדי להתמודד עם תחושת הכאוס ולהעניק משמעות לחייו הוא שב לאחור וסידר את האירועים בצורה אחרת. הסוף לא מגיע אחרי ההתחלה, אלא לפניה. הנחמה איננה נמצאת אחרי הצער, אלא בתוכו. מאחורי החיוך, הקריצה, האסוציאציות וצירופי המקרים מסתתר ניסיון כואב לאפשר חיים.”

“אינני זוכר אותו הולך לקולנוע, לתיאטרון, או קורא ספר. גם חבר לא היה לו. לא היה לו זמן לחברים. הידיד היחידי שלו הייתה העייפות. באה העייפות הלך לישון.”

“חשב שאיש בן ארבעים־חמישים נוטה בדרך כלל לפילוסופיה. והוא היה אז בגיל הפילוסופי הנכון. מצא זוג אוזניים, היה מדבר ומתלהב מדבריו.”

“הם אהבו מאוד להתווכח וגם להתערב. פעם אחת ספרתי חמש־עשרה התערבויות בערב אחד.”

“אני מסתובב ברחובות, עולה ויורד באוטובוסים, ומשתדל לשמוע מה קורה אצל בני־אדם.”

“אין זה מן הנימוס לסובב את הראש ולהביט בה. נשארתי עם האוזניים בלבד.”

“הנהג החזיר לנוסע את הכרטיס המנוקב, הציע לו להיכנס עמוק יותר לטרקלינו.”

“ניצבתי פעם בפני דילמה: ללכת לשיעור ספרות או לחופה שלי.”

“הוא אינו סופר אמיתי אם אין הוא מבלה את זמנו בין ספרים.”

“המגבים נעים ואינם עוצרים נשימה. הגשם הולם בגג הרכב.”

“אני קורא את הספרים לפי סדר האלף־בית.”

“הוא רצה לדעת מי אני וגם אמר לי מי הוא.”