אוטו דב קולקה

“תהיתי כל הזמן על פשר החידה הזאת, על קשיחות הלב הזאת שבה התרחש האקט הזה, שאחריו באה אותה היעלמות איטית שהפכה רק לנקודת צבע. מאז אני תוהה, ותוהה עד עצם היום הזה: מדוע לא הסבה את ראשה, לפחות פעם אחת...”

“האם נשאר בזיכרוני משהו מן האלימות הזאת ומן האכזריות? כמעט ואמרתי בזיכרונותיי. ואני הלוא חוקר עכשיו את הזיכרון, ולא כותב זיכרונות.”

“זו הייתה ראשית ההתמודדות שלי, ראשית החזרה שלי, שלא בחלום אלא במודע, אל מטרופולין המוות.”

“אני עובד הרבה בארכיון ובספרייה ביד ושם, אבל מעולם לא הלכתי לראות את התצוגות. אני גם לא משתתף בטקסים ולא חבר בשום ארגון. לא משום שאני לא חושב שזה חשוב, זה בעל חשיבות עצומה. מה שהרתיע אותי הוא האי־יכולת להתמודד ורבאלית עם האירוע, שמובילה לקלישאות. זה דבר כמעט בלתי נמנע. הוא פרי של רצון טוב של אנשים אבל הדיסוננס הנורא הזה בין האירוע ובין הטקס עצמו הרתיע אותי. לא יכולתי לקחת בזה חלק, היה לי עולם משלי.”

“הם רצו להחזיר את העולם ל'סדר הטבעי' שלו, שמנוגד לכל מיני אידיאות הומניסטיות אחרות שמקורן ביהדות, ולכן ההשמדה הפיזית. משטרים דמוקרטיים וסוציאליסטיים היו בעיניהם פרי רוחה של אותה יהדות.”

“הפעלתי את כל הכללים המחמירים ביותר של מדע ההיסטוריה כדי לפרש את התופעה ולבחון את ייחודה.”