דנה ברגר

“תל אביב מאוד חיה, היא מאוד ערה וחדה, מכאיבה ומכוערת. היא מתחברת אצלי לתקופות של חיפוש, של התחרעויות, התחלות וסופים. חתיכות מהלב שלי פזורות במלצ'ט, פיירברג, אחד העם ובעלי מלאכה. אני מחוברת אליה, אבל שלמה עם זה שאני לא חיה בה. כיף לי לחזור הביתה. לעומת זאת, ירושלים היא מי שאני. אני ממנה, אני באה משם וזה חלק ממני.”

“עשיתי ערב מחווה לכל הזמרות שגדלתי עליהן, ובאו לצלם מרשת, וכשסגרו את כל הפרטים הם אמרו שהמצב הוא לא כמו שהיה, ואין תקציב. ההשפעה של המחאה נוגעת לי, אבל שווה לי לשלם את המחיר הזה.”

“קשה כשנוגעים לך בתמלוגים והופעות. פעם חברות התקליטים היו מרוויחות רק מהדיסק. אני מבינה שהן צריכות היום להרוויח ממקורות אחרים, אבל אני לא אסכים להשתעבדות. אני רואה אמנים שנקלעים למצב של חוסר ברירה, וכדי להמשיך ליצור הם חותמים על חוזים דרקוניים.”

“כולנו בני ערובה. בשיר 'הנה באתי הביתה' אני אומרת 'אל בית הכלא האהוב, אל גן העדן העצוב, אל הטייס האוטומטי'. זה שיר המתאר מה זה בית. ניגשה אליי אחרי הופעה ילדה ושאלה אותי: 'אני לא מבינה איך בית כלא יכול להיות אהוב'. זה בדיוק זה. כולנו בני ערובה. אין בחירה בלי מחיר. בתקופה של החיפוש בחוץ כל החוויות שלי היו שבירת לב.”

“הזאבה הפרועה שאני בלילה היא באופן קיצוני הפוכה למי שאני במשך היום.”

“כדי להצליח צריך להיות ממוקד מטרה ולהאמין בעצמך ברמה כזו שאין עליה עוררין. אתה לא מוכרח להיות הכי מוכשר בעולם, אבל אתה חייב להיות עקשן.”

“אני לא יושבת כל היום ואומרת לעצמי: 'כותבים עליי שירים, איזו מדהימה אני'. מדי פעם יש קריצה עצמית אבל אני לא הולכת לישון עם מה שכתבו עליי או לא כתבו עליי. אדם הולך לישון עם עצמו ועם השאלה האם זה מה שהוא רוצה להיות. כל השאר זה הבל הבלים.”

“בתקופות שהפצע שלי היה יותר פעור, הכתיבה הייתה כלי של ריפוי בשבילי. בכלל, מוזיקה היא כוח מרפא מאוד בעיני גם אם אתה לא יוצר אותה בעצמך.”

“אני מטפלת בעצמי דרך הבמה, דרך הכתיבה. זו הדרך הכי טובה בשבילי לעשות Restart (אתחול) לעצמי. אחרי שאני כותבת שיר אני שוב מרגישה בעלת ערך בעיני עצמי. כשאני יורדת מבמה אני מרגישה שאני אחרי Session (ביקור) אצל הפסיכולוג הכי טוב בעולם.”