דנה אמיר

“מונָה מַטבְּעות אל כף ידוׂ של הנהג, מִתְנַהלת אל מוׂשְבֵי השְפיוּת, צַיתָנית, בתוך חָלָל זעיר, שַברירי, מָלֵא עֵינַים.”

“מָהִיר מִזִיכָּרוֹן, אִיטִי מִמַּיִם. מִבַּעַד לְדוֹק הַסְתָיו הַזֶּה אַתָּה שָׁב וְנוֹלָד מִתּוֹכִי.”

“מֵעולָם לא חָדַלְתָ להִוָלֵד לי. לַמֵד את עצמךָ להִשתמש בי, הִתחננתי, כְּדֵי שתוכל לישֹן.”

“בְמַעֲבֶה בִּטְנִי אֲצוּרָה אֵשׁ שֶׁאֵין לָה מְכַבֶּה אֶלָא דִּמְעוֹתֶיךָ.”

“הַבּוּרוּת הַנִיצֶבֶת כְּאָחוֹת רַחְמָנִיָיה לִמְרַאֲשׁוֹת הַמִּלִּים.”

“כָּל טִיפַּת גֶּשֶׁם מֵכִילָה בְּתוֹכָה שָׁמַיִם.”

“לא היה צליל שאהבתי יותר מצליל כניסתה אל הבית ולא היה מראה שאהבתי יותר ממראה הבית הנוהר אליה מכל חדריו.”

“מעולם לא חיבקה אותנו. תחת זאת נהגה להיתלות על כתפינו הקטנות, מקפצת ומדגדגת עד שחילצה מאתנו קולות צחוק שסימנו שנמצאנו לה מחדש.”

“לא הזעקתי אותה. אהבתי את השעות ההן. יכולתי לנוח בהן מן הכובד שלה בתוכי.”

“השפה, שהמילים שלה הן חורי המסננת דרכם נשמט מה שאיננו ניתן לייצוג, היא הקירוב הגדול ביותר שלנו אל מה ששוכן מעבר לייצוג הזה ומעבר ליכולתנו לייצג.”

“המשורר, או הממד הלירי של הנפש, הוא החופש לחלץ מתוך מגבלות קיומנו האקטואלי אותו אופק נפשי המכונן בו זמנית הן את המרחב והן את תנועת החיים בתוכו.”

“בתוך מלאכת ההאזנה לנפש, כמו בהאזנה למוזיקה, על האוזן להיות כרויה אל היסוד המייחד, המבדיל.”

“הכרה בנפרדות היא בעת ובעונה אחת הן המוטיבציה המרכזית לדיבור והן התנאי ליצירת שפה.”