יצחק אורן

“לַמְּדֵנִי, אֱלֹהִים, כֵּיצַד לְהִסְתַּדֵּר, / כֵּיצַד לְהִמָּנַע מִמַּעֲשֵׂי אִוֶּלֶת, / כֵּיצַד לִלְמֹד חָכְמָה מִמַּעֲשֵׂי אַחֵר.”

“בְּלִי תּוֹרַת יַחֲסִיּוּת וּבְלִי קְוָנְטִים / רְצוֹנִי לְהוֹכִיחַ אַחַת: / כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל נֶפֶשׁ רוֹמָנְטִית / אֵין כָּל צֹרֶךְ לִהְיוֹת מְלֻמָּד.”

“הוּא אָמַר שָׁלוֹם לְאִמָּא, הוּא עָלָה הַר־הַצּוֹפִימָה, / הוּא צָעַד תָּמִיד קָדִימָה בַּחַמְסִין וְגַם בַּקֹּר.”

“הד צעדת נעליו המסומרות נתרסס בהרים. עשבים צהובים איוושו בחריקת שידפון מיובשת. שיחים נמוכי קומה עמדו עדיין במרדם ושמרו ברטט על ירקותם האביבית על אפו ועל חמתו של הלהט היוקד.”

“רק בנפשה של אם עשוי שיתחולל אותו מתח אדיר, כגון אהבה שהיא שנאה ושנאה שהיא אהבה, אותו שעבוד ביאולוגי לפרי־רחמה ובעת ובעונה אחת שאיפה עזה להשתחרר מעולו של שעבוד זה.”

“מי אני ומה אני כי אשנה ממנהגו של עולם. מימי לא התיימרתי לעשות כן, וכל זמן שהעולם אינו כופה עליי לשנות ממנהגי – רב לי.”