עמליה כהנא-כרמון

“לא הייתי רוצה שתיפול משערת ראשך ארצה אבל אל תתלי בי תקוות. אין בידי אף אחד להושיע. אף אלמלא אני כזה שחש לא בנוח, שמכבידה עלי כל שייכות. וכבר טינה לי כלפייך.”

“החוכמה מעלה. אולם רק אחת מן המעלות. ולא מן הראשונות בחשיבות. דבר שני: לא תמיד יכולים לנחש, גם לא את, מתי ומדוע אדם צוחק. חוץ מזה, את לוחצת עלי שאדבר על משהו. את רואה שאינני יכול. אינני יכול.”

“בלבי ידעתי: אף אחת מכל אלו. רק זאת: יש אנשים, בלי שיתכוונו, והם אבוקה להראות את הדרך.”

“משך כל אותה שיחה מביט היה המורה יחזקאל בעד החלון החוצה. בתחנתו הרהבתי, עשיתי מעשה: קמתי וירדתי. המורה יחזקאל נשאר יושב ולא ירד.”

“נוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא־נכון. פעמים לא היה מקום ישיבה אלא לידו. ישבתי לידו.”

“כמו על טבלת משחק מתמיינים חדגונית, כל אחד לרציפו, בזרם שאיננו כלה.”

“התחושה היא שעד אז היית אגרוף קפוץ. והנה האגרוף הזה לאט לאט נפתח אל השמש, אל החום. והתחושה אז היא שהכול מוצא את מקומו הנכון, הכול מסתדר: כמו מששת ימי בראשית, עולה בקנה־אחד עם הסדר הנכון של הדברים.”

“עצר. הלך. לא זזתי. מיהרתי. עצר. הלך. עמדתי. הולך, סב על צירו. חזר.”

“איש פּרט חצי־לירה. במקרה יצאתם יחד לרחוב. הייתה מחשבה ללכת לקולנוע. אחד הצדדים התחרט.”

“את לוחצת עליי שאדבר על משהו. את רואה שאינני יכול. אינני יכול.”

“יש אנשים, בלי שיתכוונו, והם אבוקה להראות את הדרך.”

“אני משקיפה לעברו כנתקלת כבבואת עצמי בראי.”