סנדו דוד

“הַקַּיִץ הַזֶה רָחוֹק הוּא מִמֶּנִּי. / כִּי דָמִי לֹא הֶאְדִּים אֶת הַדֻּבְדְּבָן, / וְקוֹלִי לֹא הִרְטִיט אֶת עֲלֵי הָאִילָן... / הַקַּיִץ הַזֶּה קָשֶׁה לַחְשׁוֹב... / הָעֵצִים הֵם לְלֹא נֶפֶשׁ, / וְהַתַּיִל דּוֹקֵר בַּסַּהַר.”

“הַקְשִׁיבִי, נֶפֶשׁ, אַל תְּבַכִּי אֶת נְעוּרַיִךְ, / רֶגַע – אוֹבֵד עֶרְכָּם שֶׁל דְּבָרִים שֶׁיָּדַעַתְּ, / וְהַשַּׁחַר קוֹרֵא לְעֵינַיִם פּקוּחוֹת לֵהָנוֹת.”

“אֲנִי גוֹנֵז בִּי אֶת הַחִיּוּךְ, שֶׁנָּח אֵי פַּעַם בִּקְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם. / הַנֶּפֶשׁ יְחֵפָה בְּשָׂרִיגֵי תֵּיל־הַבֹּקֶר.”

“עֵינַיִם עוֹלוֹת מִן הַלַּיִל... עֵינַיִם טְרוּפוֹת – כִּבְשׂוֹרָה שֶׁלָּעַד לֹא תַּגִיעַ.”

“הַפִּיּוֹת נִיבָם אָבַד. רוֹעֲדוֹת הַיָּדַיִם. וְהַיַּעַר הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל בֵּית הַמִּטְבְּחַיִם.”

“הַכֹּל נָדַם מִפְּנִים לַתַּיִל. וְהַמֶּרְחַקִּים נִרְאוּ / אֲחֵרִים מִן הַקַּיָּמִים־וְחוֹלְפִים.”