יוסף חיים ברנר

“בניגוד ליעקב שבתאי ובעיקר לחנוך לוין, ששניהם הושפעו ממנו מאוד, ברנר גם כותב בתשוקת חיים אדירה.”

“כמו ביאליק, ברנר היה בעל תסמונת דו־קוטבית חזקה. הצד הקודר שלו היה לא פחות עמוק מהצד המואר והחוגג.”

“שנאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות, והיא תהיה... ועלינו אפוא להיות נכונים פה לתוצאות השנאה... אבל קודם כל הבנת אמיתות המצב, קודם כל בלי סנטימנטליות ואידיאליות.”

“הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים?... ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה?... אנו, אשר העבריה החיתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא־היא מקור־חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו.”

“כדי שפועל לא יאמר: פועל צעיר אני או פועל ציון אני... זאת כדי שוועידת הפועלים הכללית תוכל לבחור מתוכה את המוכשרים בלי להתייחס לעברם המפלגתי.”

“כי לעוררך אני בא, אחי. לעוררך, לאמור: שאל, בן אדם, לנתיבות עולם, שאל אי הדרך, אי?”

“אין לי רשות הדיבור – אך יש לי רשות הצעקה!”

“ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות־ילדות ויפי־נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי־עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי־מוסריות, כן, אי־מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי־קליטה כראוי את כל מרירות־המציאות.”

“התבוננות ותוכחה – היעלה על הדעת, כי שני אלה, העולים לעתים קרובות כל־כך בקנה אחד, הנם, בעצם, תרתי דסתרי? והדבר, אמנם, כן הוא! מי שחלקו בין המתבוננים האמיתיים אינו מרבה בתביעות ואינו מוכיח.”

“לפעמים נדמה לך – אף על פי כן יש מדרגות, ולא עוד אלא שעולים ממדרגה למדרגה. לפעמים.”

“אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות.”

“המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כישרון לחיות כראוי.”

“הוא, שאינו יודע מ'אחדות', שאינו מתעלה על החֵלק, היושב רק בפינתו, הוא יפשפש וימשמש בפינתו, ושם ינסה לתקן מה שאפשר, בכל מה שאפשר ואיך שאפשר.”

“ההרגשה הייתה, שהוא נמצא באיזה פרוזדור, שכל זה הוא רק לפי שעה ושהטרקלין עוד יבוא, מוכרח לבוא. מה הוא הטרקלין וכיצד הוא מתאר אותו לו – על זה לא ידע לענות לעצמו. אבל דמיונות היו, דמיונות שונים, דמיונות בלתי־נתפסים, מגוחכים, אבל מתוקים.”

“הם ממשיכים את ויכוחיהם… היהדות… צדק… אהבת אדם… דין… לפנים משורת הדין… מה הם מדברים? הבריות בורחים מפני הצרות ורוצים, שלהם יהיה טוב – זה הכול.”

“ובלבד שנשמע, ובלבד שלא תלך לאיבוד מתנת הדיבור, מתנת החיים שבנו.”

“עמדו הזקן והילד, נﬠטרי קוצים, החמה זרחה, כמו לפני הגשם. ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.”

“גם הזקן מביט, לרוב, לפניו, מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות. גם בזקן חי יצר־לב־האדם.”

“יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפּוּס, שהושיבו עצמם עליו: המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים במרומי האולימפוס, מגוחכים.”

“אין פוחדים, פשוט, כל זמן שמרגישים עצמם עוד רחוקים ממנו, כל זמן שהמוות אינו עומד עוד אצלם על הפרק, כל זמן שכוחותיהם עוד לא עזבום ומר־המות לא סר עוד אליהם, אל הרגשתם הפנימית.”