רחל נגב

“לֹא הַרְחֵק מִן הַלּוּבְר בְּפָּרִיז רָאִיתִי כִּי הַבֶּכִי – שֶׁיָּצָאתִי לְבַקֵּשׁ סָגוּר בָּאֶבֶן, חָרוּת בַּבַּד, נָטוּף בַּצֶּבַע, מְרַחֵף בַּמַּנְגִינָה.”

“סוֹפֵר, הָיָה עוֹשֶׂה פֹּה מַשֶּׁהוּ: בַּבֹּקֶר, בְּנוּחַ הַטַּל עַל הַשְּׁבִילִים שֶׁל הַשָּׂדוֹת, שֶׁאֵינֶנִּי בָּהֶם מְהַלֶּכֶת, הָיִיתָ בָּא לִקְרָאתִי.”

“יום יבוא והדממה הכבדה תמלא בקולות וצלילים חדשים.”

“עוֹטֵף אוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם – מִלְּבַד אוֹתִי.”

“רגעים יחלפו והם בהירים ושלווים מאד.”

“הָיִיתָ אֲהוּבִי, שׁוּבָה! רַק אַתָּה יָכוֹל לִזְכֹּר שֶׁהָיִיתִי אָבִיב.”

“אִם תִּתֵּן לִי אַהֲבָה אַחַת – צוֹעֶקֶת נַפְשׁוֹ אֲנִי אַדְלִיק לְךָ מַשּׂוּאוֹת עַל כָּל הֶהָרִים!”

“אֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים כִּי הַגַּעְגּוּעִים מְתוּקִים הֵם וְעַזִּים מֵאַהֲבָה – אֵינָם מְבַקְּשִׁים לְהִפָּגֵשׁ.”

“הַגּוּף יָדַע הַרְבֵּה פְּעָמִים. אֲבָל הַלֵּב הַבְּתוּלִי עוֹדֶנּוּ מְחַכֶּה לַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה.”

“מְשׁוֹרֶרֶת הִיא נַעֲרָה. נַעֲרָה כָּל יָמֶיהָ.”