יפתח אלוני

“הכפר שוקק חיים, בתי התה רוחשים מטיילים, שלטים צבעוניים תלויים על קירות האבן של הבתים: בית הארחה, מקלחת בדולר, מאפייה. ססגוניות רועשת מתנפלת על המבט שהורגל לגוונים שקטים של ירוק, לבן וכחול.”

“מאז ומתמיד אנשים שאפו להגיע לפסגות ההרים הגבוהים, מתוך ביטחון ששם מתבודדים האלים, ששם אפשר יהיה לפגוש בנסתר ובנשגב, לחשוף את הסוד, שכמו כל סוד מכיל נחמה, אמת ובעיקר כוח.”

“רק על תעלות המוח שלהם אני יכול לדעת כמעט הכול, וכך נולדת בינינו קִרבה אינטימית – רק שנינו לבד, שקועים בעצמנו, רחוקים מכל מה שסביבנו.”

“יצאתי אל המרפסת החשוכה, לקור המדברי. משהו בי רתח. המילים שלה הרעישו בתוכי: זה משחק משעמם אם לא נכנסים פנימה.”

“היא ממציאה, חשבתי. היא מגזימה. היא מעוותת את מה שהיה.”

“פַּעַם הָאֲבָנִים הָיוּ מְנַתְּרוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם, הַלֵּב הִתְנַשֵּׂא מֵעַל מַעְגְּלֵי הָאֲדָווֹת מִתְרַחֵב עוֹד וָעוֹד.”

“הַמּוּזָה שֶׁל הַטְּרָגֶדְיוֹת, שֶׁמְּאַמֶּצֶת אוֹתִי אֶל בֵּין שָׁדֶיהָ, הַנּוֹטְפִים מֵי סֻכָּר.”

“שְׁמֹט אֶת מוֹשְׁכוֹת הַמִּלִּים.”

“מָה שֶׁקּוֹרֶה לְעוֹלָם לֹא קוֹרֶה דַּי.”