דרור פויר

“אני לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שהלכתי מכות. בתור ילד זה קורה הרבה. כשאתה מבוגר, הרבה פחות. אנחנו נהיים פחדנים יותר, אנחנו משתדלים להתרחק כמה שיותר ממגע לא רצוי. נשיקה על הלחי, חיבוק מנומס – זה המקסימום. איפה הימים שהיינו מתפלשים על האדמה, ששים אלי קרב ברגע שניתן התירוץ העלוב ביותר (היה אאוט! לא היה אאוט!), ומתרוממים אחרי כמה דקות חבולים ודואבים, תוססים מרוב חיים, מתפוצצים מרוב טסטוסטרון. היינו יותר גברים כשהיינו ילדים.”

“הבעלים והעיתונאים צריכים להבין שזה הזמן לשנות את חוקי המשחק. לא להשוות את המשכורות, אבל לייצר דו־שיח. ברוב העיתונים זה שיטת מצליח: מפטרים עשרה, אחד מביא עו"ד. למה שהמעסיק לא יידע שאם הוא מפטר אותך, יהיה עו"ד שיבוא וייצג אותך? למה שהעובד לא יהיה קצת יותר חזק? זה האידאל? עובד חלש?”

“צריך לקרוא עיתוני כלכלה, לא את מדורי התרבות וגם לא את הפוליטיקה. בכלכלה הדברים נחתכים. אני כתבתי כבר על טכנולוגיה ועל ספורט, על צרכנות וארכיאולוגיה. כתבתי על התארגנויות עובדים, למשל בחיפה כימיקלים ובסלינה, וקלטתי איך עולם העבודה בנוי.”

“הייתי רוצה שמישהו ירים אותי על הכתפיים וישא אותי דרך רחובות חצי מלאים. לא כמו שמרימים כדורגלן או רב או פוליטיקאי – הערצה ותהילה כבר מזמן לא עושים לי את זה, וגם לא כמו שמרימים חתן (מאותה הסיבה). הייתי רוצה שירימו אותי על הכתפיים כמו שמרימים ילד.”