גרשון שופמן

“אמן הסיפור הקצר, התמציתי, הבנוי היטב, המרכז את מלוא משמעותה של המציאות בפרט מייצג אחד והמצטיין בסיומי פואנטה מגוונים.”

“הכתיבה של שופמן מציגה לפרקים תפיסת עולם צינית באופן פראי, ולכן משחררת, בצד חמלה אמיתית והבנה נוקבת למצוקות הנפש.”

“סוד הצמצום שבו קנה הסיפור השופמני את עולמו הוא צמצום של שפע מעט מהרבה.”

“האדון הזה רוצה לראות את הירח. לדידי, תוכל להראותו, אבל אני הולך כבר. ברם את הירח טוב לראות כשהוא פגום, ולא במלואו, כפי שהוא עכשיו.”

“פרקים בשנה, באביב ובסתיו, אנו עושים שנינו טיולים בהרים ובגיאיות מסביב. בן שישים ויותר, הוא עולה אל כל פסגה, אל כל שיא, בקלות יתירה, וכל חתחתי הדרכים נשמעים לרגליו. אדם צועד על אדמתו!”

“הנה כי כן השיג סוף סוף מה שביקש והרהורי־לבו נעשו למציאות. הוא צעד על פני המדרכה, מסתכל תכופות בכל קטע־ראי שבחלונות־החנויות, וכמעט שלא הכיר את עצמו. אדם אחר לגמרי!”

“את ספרי־לימוּדו החזיק בשתי ידיו על גבי אחוריו, שרק בשפתיו הרעננות קטע־ניגון, שהתנדף ברוח הקל וסקר בגאוָה את התלמידות עוּלות־הימים שעברוּ על פניו אחת־אחת, זוּגות־זוּגות, מופזות בזהרורי־בוקר, עם חבילות־הספרים תחת זרועותיהן.”

“פג הטעם בכל, בכל, השקיעה, הירח, השדות שוב אינם אומרים ללב כלום. ורק לעתים רחוקות, בעברו על־פני גינת־ירק מחוץ לעיר, ובראותו את הפרגים הפורחים בעלטת הערב, נוגעת בו נשיבה מימי־הנוער הראשונים.”

“האיש היה, כנראה, מאותם בחירי הגורל, שנאהבים ואינם אוהבים, זקוף, מזהיר, קשה וחלק – ללא נטיה, ללא חמדה, ללא רכרוּכית.”

“רחובות הידועים נעשים זרים לפתע וטעוני־תעיה. רחוקים ופגומי־דמות מרפרפים המַכּרים והידידים, שמזדמנים בדרך, כי זו הייתה הנערה־האושר, נשמת־העיר, ששמה רעד בצלילי־הכנסיות ובבבוּאת־השקיעה שבחלונות העליונים.”

“ארוכות, ארוכות שנות הילדות, אבל סוף־כל־סוף חולפות אף הן.”

“גדולה מלאכה, שמרגיעה ומעודדת בכל מצב שהוא.”