ויקטור בלאיש

“עולם האופנה זה הכול רק לא תהילה. התהילה מסתכמת בחצי שעה של תצוגה ולאחריה מסיבה עם סלבריטאים. אז כולך בריגוש היסטרי, אנרגיה עצומה, אקסטזי טבעי. אחרי יומיים חוזרים לעבודה. אין דבר כזה עולם זוהר, זאת עבודה מפרכת, אתה רץ מתחנה לתחנה, שומר על קואורדינציה 24 שעות.”

“השאיפה הגדולה ביותר שלי הייתה מקום אחד בו אני גר, מעצב ומציג את העיצובים שלי.”

“לא ידעתי מה זה תיק עבודות, הייתי רחוק מהסצנה. שנקר נתפס כאגדה. ביקשו לעצב פריט לבוש, אבל לא ידעתי לתפור. עשיתי שמלה מ־10,000 סיכות ביטחון שהיו מהודקות על גומי דק. סוג של שריון אלסטי. קניתי ארגזים של סיכות וכל החברים מאשקלון התגייסו לעזור. לא היה לי מושג אם זה נכון או לא.”

“בפורים הייתי מקדיש זמן רב להכנת תחפושת. הייתי מלביש ומצלם את אחותי. היא הייתה הדוגמנית הראשונה שלי.”

“אמא הייתה טיפוס מתגנדר. היא חבשה פאות, היו לה לוקים מוזרים כמו חליפות מכנסיים מודפסות. כילד הייתי משתתף בחגיגת ההתלבשות הזאת. כשראיתי אותה לבושה הייתה לי תחושת סיפוק גדולה, ממש הערצה.”