סיון שביט

“אני לא חושבת שחלה ירידה באיכות הטקסטים ואני בטח לא אוטוריטה או שופטת. יש טקסטים טובים וטובים פחות בארץ ובעולם, יש סרטים טובים וטובים פחות, ספרים טובים וטובים פחות, ארכיטקטים טובים יותר וטובים פחות וכו', כך היה וכך יהיה, אין חדש תחת השמש.”

“כמו צייר אני מנסה להסתכל רגע מבחוץ, וזה קשה להסתכל על התמונה כולה – התמונות, כלומר השירים, תמיד יש בהם פגם. גם אם הם רומנטיים, אפילו ‘נשקי אותי', גם אם זה נורא יפה, יש בזה פגם. מהזווית שלי, וכל אחד יכול לראות את זה אחרת, יש המון סיטואציות שנראות נאיביות אבל הן מלאות פחד, או חשש מהחמצה, או שאת נושאת אתך משהו מהעבר שמקשה עלייך להיפתח.”

“אני חושבת שאני בן אדם מאוד רומנטי ומאוד נוסטלגי בכתיבה שלי. אני מאוד מחוברת לארץ ישראל, לשפה העברית, לשפה הישראלית, לנופים שלה.”

“יש משהו [בזרות] שקשור לחופש. אני בטוחה שמי שחוקר אותה ומתבונן בה יכול להבין על מה אני מדברת. כשאתה מנותק וזר זה מאפשר לך לצמוח ולעשות דברים שלא היית מעז לעשות בסביבה הטבעית שלך, לברוא את עצמך מחדש. אם היית כלי כסף שמתחיל להשחיר אז זה מין רגע כזה שאתה יכול לצחצח אותו.”

“תמיד רציתי לחיות בארץ אחרת, כי אני מתעסקת הרבה בזרות, גם ברמה האישית וגם ברמה האמנותית. עניין אותי לחקור את הזרות הזו.”

“כאן לגשם יש טעם מלוח, האדמה נשארת צמאה והחורף לא נגמר באביב, תמיד מקדים אותו החורף הבא.”

“הוא לא היה יכול לגעת בה וכמה שהיא ביקשה יותר, הוא נסוג יותר ויותר לאחור.”

“הייתי צריכה משהו חזק כדי לשכוח. שבועיים שם, זה כמו חודש כאן.”

“הרצפה קרה, הטרפז מתוח, מעל העיר עולה הבוקר.”

“כשאנחנו מאבדים את הצללים, אתה מתפלל, אני קוראת עיתונים.”

“בכל דקה שעוברת, המים ששוטפים את הרחובות מתקרבים לעננים.”

“אין לו קירות, אין לו תקרה, אין בו חלון לסגור מול הרוח הרעה.”

“טיפות גשם עדינות יחליקו כמו דמעות על הפנים שלו ואני איתו צוחקת ורכה.”