טהא מוחמד עלי

“יש משהו חופשי מאוד בשירה שלו – מבחינה צורנית ומבחינת ההשתחררות מהקונבנציות – שלא מהדהד את הקצידה הקלסית ולא את הסונטה. הוא לחלוטין אימץ את השינוי המודרני של המעבר לשירה חופשית ולטון אירוני.”

“אני מסית כי אני לא מתפלל את תפילת ההודיה, ברוך אתה אדונַי, שאני חי במדינת ישראל שאין בה אפליה וגזענות. תודה לך אדונַי שהיהודים מרשים לי לבנות להם בתים ולסלול להם כבישים ולהכין להם חומוס. תודה לך אדונַי שהם טובים ונותנים לי קצבת זקנה.”

“אתה מכוון לפה, ופוגע שם.”

“אני חושב שיש שני סוגים של שפה: האחת בשביל החדשות ובשביל הפוליטיקאים, והיא רחבה ומקיפה, והשנייה לשירה, והיא יפה ותיאורית. ואלו שתי שפות שונות מאוד זו מזו.”

“בשירה שלי יש ייסורים, עצב, געגוע, הרגשה, וכל זה ביחד יוצר את התוצאה: פלסטין וישראל. האמנות היא לקחת מהחיים משהו אמיתי, ואז לבנות אותו מחדש בעזרת הדמיון שלך.”

“בבוקר מקסים זה שלחתי לעבר המראה היפה שלי מבט של בוקר טוב, והיא הראתה לי, בחדווה, בלי נדר, בחור עליז שמניין שנותיו כ־68.”

“כך שישים השנים חלפו עד שהבינותי: אין שתיָה טובה ממַים ואין מאכל טעים מלחם ואין ערך ממשי לשום אמנות אם לא תרבה חדווה בלב האדם.”

“אלמלא קוֻצה משערך, ערמונית כעין צוף החרובי, ענֻגה כניחוח המשי... לא הייתי חש שיש דבר כלשהו שקושר אותי לאדמה הזאת.”

“בזאת אסתפק: אעלים עין ממנו כשאתקל בו ברחוב ואשכנע את עצמי שהתעלמות, בפני עצמה, גם היא סוג של נקמה.”

“לפעמים עולה בי הרצון לערוך דו־קרב עם האיש שהרג את אבי והרס את ביתי והפך אותי פליט... אבל אם יתברר לי בעת הדו־קרב שליריבי אם הממתינה לשובו או אב המניח את יד ימינו על חזהו, על מקום הלב, בכל עת שבנו מאחר להגיע – אזי לא אהרוג אותו.”

“בחיים שלו לא כתב ולא קרא. בחיים שלו לא כרת עץ ולא דקר פרה. בחיים שלו לא דיבר על ה'ניו יורק טיימס' מאחורי הגב. בחיים שלו לא הרים קולו על איש... ולמרות הכול – העניין שלו אבוד. מצבו נואש. וזכֻיותיו הן גרגר מלח שנפל באוקיינוס.”

“אנחנו לא בכינו בשעת הפרידה. שכן זמן לא היה לנו ולא דמעות ובכלל, לא הייתה פרידה. אנחנו לא תפסנו ברגע הפרידה שהייתה זו פרידה, אז מנין יבוא הבכי?”

“לא המוזיקה, ולא גדלות התואר וההון, אפילו לא השירה בכבודה ובעצמה, לא ינחמו אותי על מעוט שנות חייו של האדם ועל כך שב'מלך ליר' 80 עמודים וזהו.”