עמנואל קארר

“אנחנו יכולים להרגיע את עצמנו במחשבה שהם לא באמת מאמינים בזה. לא יותר מאשר בסנטה קלאוס. זה חלק ממורשת תרבותית, ממנהגים עתיקים ויפים שהם דבקים בהם. בהתמידם בהם, הם מבטאים קשר שראוי להתגאות בו, קשר לרוח שהולידה את הקתדרלות ואת המוזיקה של באך.”

“כשחושבים על זה, מוזר שאנשים נורמלים, אינטליגנטים, מסוגלים להאמין במשהו כל כך מטורף כמו הדת הנוצרית, משהו שלמעשה אין הבדל בינו לבין המיתולוגיה היוונית או אגדות ילדים.”

“מניסיון ידעתי שמוטב לא להרחיב בדיבורים על מה שכותבים לפני שמסיימים לכתוב, בייחוד לא כששיכורים: על גילויי הלב הנלהבים האלה משלמים תמיד בשבוע של דכדוך.”

“אם המשטרה או הצבא מושחתים, זו דרכו של עולם. אם חיי האדם זולים, הרי זה חלק מהמסורת הרוסית. אבל את היהירות והכוחנות שהפעילו נציגי השלטון על אזרחים פשוטים שחירפו את נפשם בבקשם מהם דין וחשבון, את הוודאות שייענשו על כך - את זה לא היו מוכנים לסבול.”

“הם ניהלו מאבק שכישלונו ידוע מראש - בארץ שבה לא הוטרד איש בשל חירויות בסיסיות, ובלבד שלכל אחד תהיה הזכות להתעשר.”

“האופן שבו כל אחד מאיתנו מסתגל לעובדה הנחרצת שהחיים אינם צודקים ושבני האדם אינם שווים.”

“אלו חיים מסוכנים: חיים רבי תהפוכות שאומרים משהו. לא רק עליו, על לימונוב, לא רק על רוסיה, אלא גם על הסיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה.”

“עבור המאמינים שעת המוות היא השעה בה נראה אלוהים, כבר לא נסתר מהם, אלא פנים אל פנים. גם לא־מאמינים מאמינים במשהו דומה: שברגע הפטירה הם רואים את סרט חייהם, סוף סוף מובן, עובר נגד עיניהם במהירות.”

“אמת, הוא התחיל ללמוד, אבל חדל לגשת לבחינות בסוף השנה השנייה, מכאן ואילך הכול היה שקר וכזב.”

“בעוד ז'אן קלוד רומן הורג את אשתו ואת ילדיו, נכחתי אני עם בני משפחתי באסיפה פדגוגית בבית ספרו של גבריאל, בננו הבכור, בן חמש היה, בן גילו של אנטואן רומן. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת צהריים אצל הורי ואילו רומן – אצל הוריו שלו, שאותם הרג בתום הארוחה.”