עדנה שמש

“שני המקומות הכי יצירתיים מבחינתי הם דווקא אלה שאי אפשר להחזיק בהם עט או מקלדת: במקלחת או בצעידה מהירה. דווקא בשני המקומות האלה הראש שלי נפתח והעלילה זורמת ועולים בי המון דברים.”

“תפקידי כמבקרת אינו למנוע ממישהו לקרוא ספר מסוים או לעודד אותו לקרוא אותו, אלא להעמיק אל תוך הטקסט ולהעלות משם תובנות שיעשירו את קריאת הספר.”

“מאז שהתחלתי לכתוב רומנים אני ממעטת, יחסית, לכתוב סיפורים קצרים. אין לי מושג למה. אולי התאהבתי בצלילת העומק שהסיפור הקצר, מעצם הגדרתו, אינו מאפשר.”

“הרצה על התקופה האליזבתנית כאילו היא מתרחשת לנגד עינינו, על הסדר השולט בשמיים ובארץ - במיקרוקוסמוס ובמאקרוקוסמוס - ובלעדיו אין תקווה לבני האדם ואין להם קיום.”

“מרחוק, אני רואה את המטפלות והמטפל החדש, כולם פעלתנים, נמרצים, לא נכנעים לייאוש לא להם, רוחשים סביב הילדים בשמחה שמקורה אינו נהיר לי.”

“זמן רב הרגשנו כאילו אנחנו מובדלים מן העולם. לא זקוקים לו. נלפתים זה בזה, מלאים באהבה.”

“אני רוצה להעמיק שורשים אבל משהו מושך אותי החוצה בכוח.”

“הרגיש פתאום נמרץ וערני כפי שלא היה מעולם.”

“דיתה הייתה גרושה ללא ילדים, בודדה ורעבה למגע כמוני.”

“הזמן מפתיע אותו בתעתועיו – כמה מהר הוא עובר, כמה לאט.”

“הצורך הזה, להתאפק, משעשע ומעציב אותו.”

“דַּי הָיָה לִי אָז בַּטּוֹן הָעוֹלֶה מִשְּׂפַת נַפְשָׁהּ, מִנַּהֲמוֹת שְׁתִיקָתָהּ, מִסַּף הַצְּעָקָה. דָּא עָקָא, עָבְרוּ שָׁנִים. מִפְתַּח הַפֶּה שֶׁלִּי כְּבָר טוֹב לְהַרְבֵּה שָׂפוֹת, לְהַרְבֵּה דַּרְכּוֹנִים, לְהַרְבֵּה כִּוּוּנִים.”

“בן־רגע היה נובט בה אותו רוע לא־מוסבר שעוד תתחרט עליו, אלא שאף פעם לא נמצא בתוכה הכוח לגבור עליו בזמן, ואז הייתה צועקת לעברו צעקה חדה, עד שנחרד גם הוא וגופו היה מזדעזע ועיניו מתמלאות דמעות. לבה יצא אליו, אבל היא לא אמרה לו את מה שרצתה.”

“היא היתה קמה אז מוקדם בבוקר בחריצות ובהתמדה שאת מקורן או את מניעיהן היא עדיין איננה מבינה לעומקם,”

“כבר אז נמשך טאהר אל המרחקים הבלתי אפשריים, גופו דרוך ועיניו הנוקבות טובלות בנצנוץ כוכבים.”